משבר זהות

ב”ה

ביציאה משפחתית בבין הזמנים, לקוח שלי ראה מצב שעירער לו את התפיסה לגבי עצמי:
הוא צפה במשפחה שהגיעו לבלות בדיוק כמהום. האמא שיחקה עם הילדים, והאבא היה שקוע כולו בפלאפון. מדי פעם הוא הרים את המבט כדי ״לשמור על המשמעת״, ואז חזר לפלאפון. הילדים היו לידו, אבל הוא היה רחוק מהם.

היחס הקר הזה הכאיב ללקוח שלי. בתוך האבא הזר הזה הוא זיהה את עצמו. את היחס לילדים שהצטמצם לגעירות ולהערות ואת המרחק מעולם הרגש של הילדים שלו. פתאום הוא ראה מבחוץ את מה שכבר התחיל להכיר בעצמו, והיה קשה לפגוש את זה.

הוא הרגיש שזימנו לו משמים מראה. הוא עצמו אבא, יש לו ילדים שהוא דואג להם, ובכל זאת הוא לא באמת מרגיש חלק במשפחה של עצמו.

החלום של האיש הזה היה להיות תלמיד חכם. הוא ראה את עצמו כאברך למדן, מוערך ועמקן, והשקיע את עצמו בלימוד מתוך כוונה להגיע ליעד הזה, שקבע לעצמו במהלך השנים.

אבל כשדמיין את העתיד שלו, הוא ראה בעיקר את הלמדן שרצה להיות. להיות בעל ואבא, לקחת חלק בחיי הבית ולהכיר את מה שעובר על הילדים שלו? כל זה כמעט לא נכנס לתמונה. הוא נטל חלק מינימלי בניהול הבית ובחינוך הילדים. הוא דאג להם, אבל לא שם לב עד כמה הוא רחוק מהם רגשית.

כבר במהלך העבודה שלנו הוא התחיל להבין את הפער הזה, ואת המתחים בינו לבין אשתו ומשפחתה. הוא התחיל לראות איך הם חווים אותו: הוא עסוק כל כך בקידום החזון שלו, שלא נשאר לו מקום בלו”ז בשבילם. גם הוא עצמו החל לשים לב שהוא לא באמת מרגיש חלק מהמשפחה. במגרש המשחקים, ההכרה הזאת הפכה להרגשה מציפה.

הוא חזר אליי לסדרה נוספת של מפגשים כדי לעבוד על מה שהמפגש הזה עורר בו. ובתוך הכאב הזה הגיעה עוד מכה: אשתו נזקקה לטיפול רציני, ולא היה איך לממן אותו.

אחרי התייעצות עם ראש הישיבה שלו הגיעה ההוראה לצאת לעבוד כדי לממן את הטיפול. הוא יצטרך לעזוב את הכולל.

ההחלטה נחתה עליו כמו מטאור. כל החזון והשאיפה שלו, שהיו חקוקים בעומק נפשו, התערער. ועכשיו הוא צריך לקום וללכת לעבוד.

מאז הוא מצא את עצמו קצר רוח יותר עם הילדים. הוא התחיל להכיר את הריחוק שלו מהם, וכעת היה לו עוד פחות כוח בשבילם. וגם ללמוד, הדבר שכל כך אהב, הוא כבר לא הצליח. תחושת מחנק ליוותה אותו, והראש היה עסוק כל היום בבלבול הזה.

בפועל, עוד לא השתנה דבר בהתנהלות הבית. אבל בתוכו הוא כבר נשא את העול בשלימות: את גידול הילדים, את ניהול משק הבית, את האחריות שהרגיש נופלת על כתפיו. הוא עוד לא התחיל, וכבר לא ידע איך יצליח לעמוד בכל זה.

החיים שחשב שיהיו לו התרחקו ממנו בבת אחת. במקומם עמדה אחריות שלא ראה כחלק מעצמו, והוא הרגיש מותש עוד לפני שנכנס אליה.

מה קרה שם? איך שינוי שעוד לא התממש כבר גזל ממנו כל כך הרבה כוח?

האמת היא שאת החוויה הזאת אני מכיר גם מעצמי, וגם מהרבה אנשים שפונים אליי.

כשהחיים מכריחים אותך לשנות מסלול, השינוי יכול להגיע הרבה מעבר לסדר היום.

היינו שליחים של הרבי ברוסיה, ומאוחר יותר באוקראינה. המלחמה בין שתי המדינות הכריחה אותנו לשוב לישראל. לקח לנו זמן רב לעכל את המעבר, ובעיקר את השינוי בהגדרה של עצמינו.

עד אז הגדרנו את עצמנו כשליחים: אנשים שתפקידם לחבר באופן פעיל יהודים לשורשם העתיק. והנה הגענו לסביבה שב״ה לא חסרים בה אנשים שידאגו לצרכים הרוחניים של עם ישראל. התפקיד שהיה כל כך ברור לנו שם כבר לא חיכה לנו כאן. הרגשנו שאין בנו צורך.

אחרי שעזבנו את אוקראינה, התייעצתי עם מטפל על המצב החדש והמשבר שנקלענו לתוכו. הוא אמר לי שחוויתם סוג של מוות.
כל כך הזדהיתי עם המילים הללו. השינוי הקוסמטי הזה לכאורה, היה כמו להגיד להתראות לכל מה שהכרנו, בלי שום הבטחה לאן אנחנו הולכים. כמו בפטירה, ה’ ישמרנו, אתה עוזב את הכל מאחור והולך אל הלא נודע.

והשאלה, “ועכשיו, מי אנחנו?” נשאה איתה משקל קיומי.

אותה שאלה יכולה לפגוש איש הייטק שהוחלף על ידי בינה מלאכותית, מורה שאחרי שנים במערכת החינוך מוצא את עצמו מחוצה לה, או ספורטאי מקצועי שפציעה מונעת ממנו להמשיך לשחק.

הנסיבות שונות, אבל בכולן האדם עלול לאבד יחד עם העיסוק גם את ההגדרה שלו לעצמו.

אנחנו נוטים להזדהות עם הדבר שאנחנו עושים, בפרט כשאנחנו עושים אותו טוב. עם הזמן, התפקיד נעשה לתשובה שלנו לשאלה מי אנחנו. הוא נותן לנו מקום, כיוון ותחושה שאנחנו יודעים מה אנחנו אמורים לעשות בעולם.

ואז התפאורה מתחלפת. לפעמים גם אנחנו משתנים. ואם כל ההיכרות שלנו עם עצמנו נשענת על התפקיד שמילאנו, כשהוא נלקח מאיתנו אנחנו כבר לא יודעים איך לזהות את עצמנו.

נשארים עם תהום בלב, בלבול וחוסר כוח להזיז את עצמנו. גם כשיש דברים שצריך לעשות, ואפילו כשברור לנו שהם חשובים, קשה למצוא בתוכנו את הכוח לעשות אותם.

כאן שני חלקי הסיפור של הלקוח שלי מתחברים. החזון להיות תלמיד חכם תפס מקום כל כך מרכזי בזהות שלו, עד שהתפקיד שלו בתוך המשפחה כמעט לא נכנס לתמונה. כשהמציאות דרשה ממנו לתת למשפחה מקום אחר בחייו ולעזוב את הכולל, היא ערערה גם את ההגדרה שלו לעצמו.

הוא התמודד עם מחלת אשתו, עם הדאגה למימון ועם אחריות משפחתית שהכבידה עליו. ובתוך כל אלה הוא נדרש לפגוש גם את השאלה מי הוא יהיה עכשיו.

ודווקא כאן אני רוצה להפנות את תשומת הלב לאפשרות שהמשבר הזה פותח. נושא שחביב עליי וקרוב לליבי: ההזדמנות להכיר את עצמך מעבר לתפקיד שרכשת במהלך החיים.

יש מקום בנפש שאני קורא לו ה״אני האמיתי״. זהות עמוקה יותר, שאינה מוגדרת על ידי העשייה של האדם. הייחודיות הזאת שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, ושבאה לידי ביטוי בטעם ובסגנון שאנחנו מביאים למה שאנחנו עושים.

כשאנחנו מתאכזבים מהזהות שרכשנו, אנחנו עומדים בצומת. אפשר לשקוע בייאוש, לוותר וללכת אחרי מה שעושה לנו נעים כרגע. ואפשר להתחיל להכיר את האדם שנמצא בתוכנו, גם כשהתפקיד שהכרנו כבר לא עומד לרשותנו.

ההיכרות הזאת מאפשרת לחפש תעסוקה באור חדש: מה יש רק לי שעולם והסביבה שלי יכולים לקבל רק ממני?

התפקיד והניסיון הקודם כבר לא חייבים לקבוע את גבולות הזהות שלו. הוא יכול למצוא תעסוקה חדשה, ולתת לייחודיות שלו ביטוי גם במקום שלא חשב עליו קודם. העשייה נעשית לדרך שבה ה״אני״ שלו משפיע בעולם באופן שרק הוא יכול.

גם אצל אותו אברך, מכאן יכולה להיפתח שאלה חדשה: מי האדם שהוא מביא ללימוד, ואיך אותו אדם יכול לבוא לידי ביטוי גם בעבודה, בזוגיות ובאבהות?

השינוי עדיין כואב. החלום שנקטע יקר לו. ובתוך הכאב הזה יש אפשרות להכיר מחדש את עצמו ובהיכולת שלו להתעלות מעל הציור שרכש לעצמו.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה