סינדרום דג הזהב חלק ב'

בפעם הקודמת דיברנו על הנטייה האנושית לחפש 'דג זהב' – פתרון קסם שיפתור לנו את הקשיים במקומנו. הזכרנו ששני דברים יכולים לשחרר אותנו מתחושת המחנק הזאת: האמונה שהעולם מנוהל על ידי הקב"ה, והאמונה שגם לנו עצמנו יש יכולת להתמודד. עכשיו נשאלת השאלה: איך אפשר לחזק את תחושת המסוגלות בלי ליפול לגאווה, ויחד עם זה להישאר נאמנים לה'?

כשהתחלתי את דרכי כמאמן מנטלי, הנושא הראשון שלמדתי – וגם התווכחתי עליו עם המורים שלי – היה נושא הביטחון העצמי. עבדתי עם יהודי חובש כיפה. האופן שבו הוא הסביר את זה, וכך זה מיושם בשטח בכל מקום, היה להגדיל ולהעצים את הדימוי העצמי. בעיניי זה היה בעייתי. הרי מדובר, באופן מכוון, ביצירת גסות הרוח שחז"ל כל כך שללו. המשמעות של המילה "גס" הוא גדול. חז"ל הזהירו אותנו מלראות את ה"רוח" שלנו כמשהו "גדול" (נפוח, אם תרצו), כדבר שנושא ערך יתר ממה שהוא שווה באמת. מצד שני – אדם שבור ומרגיש חסר אונים וערך לא יכול להתקדם ליעדים שלו בלי שיאמין ביכולת שלו לפעול פעולות משמעותיות. הוא חייב לראות את עצמו כמישהו מסוגל.

בשביל ליישב את זה עם עולם הערכים שלי, הבנתי את הדברים באופן הבא: הרצון של הקב"ה הוא שנהיה שותפים שלו למעשה בראשית. יש לנו שליחות בעולם. ואם האדם שבור ומיואש – ההזדמנויות שיש לו מתפספסות. הוא חייב "לעבות" את הערך העצמי שלו בשביל להשלים את המטרה שלשמה נברא. ורק אחר כך, בבוא הזמן, "לשייף" את הבליטות המיותרות ולעצב את עצמו לדמות הרצויה על פי דעת חז"ל ורבותינו.

ובכל זאת לא הפסקתי לחפש גישה יהודית נאמנה שתשרת אותי ואת האנשים שאני מלווה לא רק בגלל שאין אופציה אחרת. איך מסתדרים בלי לנפח את הבלון של גסות הרוח? כזאת גישה שמצד אחד תגביר את תחושת המסוגלות והאמון בכך שיכולים להצליח בחיים ובכל מה שאנחנו עושים, ומצד שני נשאר נאמנים לערכים של הקב"ה – בלי להפוך את עצמו לבלון נפוח מדי.

לא מזמן מצאתי את זה בדרושים של אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש.

ההסבר, כפי שהוא מובא בספר, עמוק מאוד. אבל אפשר להנגיש אותו דרך החלק של "שני" בפרשת עקב. בעלייה הזאת משה רבנו מזהיר את העם מפני הסכנה שבהצלחה. היא עלולה לסנוור את העיניים ולגרום לאדם לחשוב שהכישרון וההחלטות האישיות שלו הם שגרמו לו להצליח. משה רבנו מזכיר את המצב של חוסר האונים והתלות המוחלטת בהקב"ה במדבר. שם לא היה ספק מי תלוי במי – הקב"ה דאג לכל צרכיהם. אבל כשנכנסים לארץ (ובימינו – כשמתחילים להצליח בפרנסה, בעסקים, בפופולריות), ההצלחה כבר נראית טבעית. אנחנו מרגישים בעלות על המפעל שהקמנו בכוחות עצמינו. אפשר לטעות ולחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

ואז בא משה ומסביר: "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח', י"ח). ומה שמעניין הוא שבתרגום אונקלוס זה מתפרש כך: "ארי הוא יהיב לך עיצא למקני נכסין".

כלומר, "הקב"ה נותן לך עצה לקנות נכסים". זאת לא התערבות מבחוץ. ההחלטות והרעיונות שמרגישים לנו כשלנו, במידה והקב"ה רוצה בזה, באים בעצם ממנו!

עד כדי כך, שאפשר בטעות לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", ואז משה רבינו צריך לבוא להסביר, לתקן ולשכנע שאתה מבין לא נכון בכלל מה שקרה פה!

זה מיוסד על מה שמוסבר בספרים שלנו, ש"מזל מחכים", "מזל מעשיר", זה לא הכוכבים ומזלות. עליהם נאמר אין מזל לישראל. המזל המדובר זה חלק מהנשמה האלוקית שתמיד נשארת למעלה, וממנה "מטפטפים" רעיונות מהקב"ה לגוף שלנו.

זה עשה לי מהפכה בראש. במובן הרגיל של בטחון בה', שאנחנו בוטחים בו שיעזור לנו, מבחוץ, להצליח במה שאנחנו מנסים לעשות (כמו ייחול ל"דג הזהב"). פה יש הסתכלות חדשה, העזרה של הקב"ה גם מתלבשת במוח ולב שלנו ונותנת לנו את הצ'אנס להרגיש מוצלחים. ובאותה העת, לדעת שה' הוא זה שעזר לי לעשות את החיל הזה! זה לא סותר להתערבות של הקב"ה בעולם לייצר הזדמנויות בשבילנו, מצד שני אפשר שיהיו ההזדמנויות, אבל האדם יהיה משותק ובלי יכולת (או רעיון) איך לנצל אותן.

זו תחושת מסוגלות שמתחברת עם נאמנות לערכים יהודיים. אני פועל, אני מצליח – ובאותה נשימה אני יודע: ה' הוא זה שנתן לי את הכוח לעשות חיל.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה