צעקה של הילד הפנימי

למי שיש ילדים יודע עד כמה קשה להישאר מרוכז ונינוח כשהילד בוכה. הבכי שלו שואב את כל תשומת הלב ומאלץ את ההורה לחפש מה חסר לו. אולי הוא רעב? אולי הוא עייף? אולי משהו מפחיד אותו? אנחנו עוזבים את מה שאנחנו עוסקים בו ומנסים למצוא מענה לילד. גם בגלל שאכפת לנו ממנו, וגם, בואו נודה על האמת, כי בסופו של דבר אנחנו רוצים קצת שקט לעצמנו.

מה קורה אבל אם הילד הבוכה הזה נמצא בתוכנו? מה קורה אם יש חלק קטן מהנפש שלנו שנשאר תקוע לו אי שם בדרמות של העבר הרחוק שלנו? גם הוא יודע לבכות ולערער את תחושת הרוגע שלנו. אבל איך מזהים מה הוא צריך? איך משתחררים מהמתח שהבכי שלו יוצר?

בשנים האחרונות, כחלק מעבודתי באימון מנטלי, התחלתי לאמץ יותר ויותר גישה שמסתכלת על הנפש כעל מערכת המורכבת מחלקים שונים (גישת ה-IFS). לפי גישה זו, הנפש שלנו אינה מקשה אחת. מי שחווה, למשל, הורות מורכבת או סביבה שלא סיפקה לו ביטחון, נושא בתוכו "חלק" של ילד שעוד לא החלים מהפצעים ההם. מבחינת התאריך בתעודת הזהות, הפרק ההוא של החיים נגמר לפני עשרים או שלושים שנה, אבל מבחינת הנפש – החלק ההוא נשאר שם.

החלק של הילד הפגוע הזה, ה"גולה" שלא מצא את הדרך שלו חזרה לבית. עמוק בפנים האדם מרגיש רגשי אשמה, לדוגמא, על שלא היה בן טוב יותר. יכול להיות שגם היום, אחרי שהוא התבגר, הוא מלקה את עצמו ומאשים את עצמו בדברים שהוא לא אשם בהם, כי הילד הפנימי שלו עדיין זהיר מלעורר את הדובים משנתם. אפילו שהדובים שמהם הילד נזהר, כבר שנים לא בתמונה.

ואם לקחת את זה שלב אחד קדימה, כל פעם שאדם שבילדות שלו שמע כל הזמן עד כמה שהוא לא בסדר, שומע היום דברי ביקורת, גם כשמדובר בביקורת אמיתית שאמורה לעזור לו להתיישר ולהיות אדם טוב יותר, אבא נוכח ובעל אוהב -

התגובה שההערה או הבקשה גוררת נעשית דרמתית ובלתי צפויה. למה? כי הילד בפנים כבר עייף לשמוע איך הוא צריך להיות.

וכשהילד בפנים בוכה, קשה להישאר מרוכז או לחשוב בצורה הגיונית.

בדרך כלל מרגישים בנוח יותר להתמזג עם הקול הפגוע הזה ולהתגונן מול הביקורת. מהצד זה נראה כמו חוסר בגרות, כמו אדם לא בשל שלא מסוגל לקחת אחריות על המילים והרגשות שלו. אדם שהלקוחות שלי מתארים כמישהו שהם לא רוצים להיות, כי הדמות הזאת שנוצרה, הורסת להם את החיים.

מזמן רציתי לכתוב על התופעה של ההתמזגות. זה כאשר הזהות שלנו נשאבת ונעשית מונהגת על ידי אמוציות שהן לא באמת שלה - כשהקול של האחר מרגיש אמיתי וחשוב יותר ממה שאני באמת חושב ומרגיש. התופעה הזאת קיימת גם ביחס לעולם הפנימי שלנו, שעל זה אני כותב שורות אלה. והיא גם קיימת במרחב החברתי. על המימד החברתי אכתוב יותר בהמשך. מה שחשוב לי להעביר עכשיו, זה שתשימו לב להחלטות ולמצבי רוח שלכם. כמה מהם נובעים מהדעה האישית שלכם, וכמה מהם באים בגלל הפחד מה הסביבה תגיד? על דרך התנועה הזאת, כשיש ילד קטן בוכה בתוכנו, אנחנו נוטים להתמזג אתו ולראות את העולם דרך העיניים הפגועות וחסרות אונים הללו.

בשני המקרים, צריך ללמוד איך לנסר את עצמנו מהחלק הזה, להכיר בו ולהתמזג אתו חזרה אחרי הריפוי.

רעיון שאפשר לנסות לבד, זה לשים לב במצב של כעס לדוגמא, עד כמה הכעס "מייצג" אתכם. האם אתם 100% כועסים? או אולי רק 70%? בדרך כלל יש עוד קולות בנפש שלנו שהיו רוצים להרגיש או לדבר אחרת עם אחרים. פשוט הקול שקורא לכעס נשמע כמו הקול הכי אמין. מה תפסיד אם לא תכעס? מה תפסיד באמת אם לא תעמוד על שלך? הרי העקשנות זה לא רק להכריח את העולם ליישר קו עם הדעות שלך. זאת גם דרך לקבל שליטה על מצב לא ברור ומבלבל. אנחנו נתעקש על ידי כעס, כשנרגיש חוסר אונים.

מה באמת אתה מפסיד אם לא תתעקש ותכעס? אני משער, ש"את הכבוד שלי", את ה"לגיטימציה שלי בתור אדם או גבר" תהיה תשובה אפשרית להרבה אנשים.

ברגע שזיהית את החלק הזה, שרוצה להיות מוערך. שרוצה להיות משמעותי ונראה. כנראה זיהית את החלק הגולה. את הילד הקטן שרוצה שיחבקו אותו ויעזרו לו להרגיש מוערך ומשמעותי. כי הוא נתקע אי שם בעבר, עם סביבה שהחדירה בו את האמונה שהוא "לא מספיק טוב".

השלבים הבאים דורשים נוכחות של מטפל. גם תהליך הזיהוי עצמו דורש בגרות ויכולת עמידה חזקה מול תחושות לא נעימות. אבל גם אחרי זה, העבודה רק החלה.

ההמשך הוא להכיר את החלק הזה, להפריד אותו מעצמך, להכיר בזה שיש בתוכך עוד מישהו או משהו שהפחדים שלו והרצונות שלו שונים מהפחדים והרצונות שלך. כל השנים הללו אתה נוהלת על ידי אותו החלק ולמדת להאמין שזה אתה שמפחד ודואג לכבוד ודומיהם. השלב הבא זה להכיר בו בתור עוד דמות בתוך הנפש, וללמוד איך להבין אותו.

ראיתי כאלה אנשים שרוצים להעניש את הילד הפנימי שלהם. היו לי מצבים שלקח כמה מפגשים עד שהלקוח הפסיק לשנוא את החלק (את עצמו בעצם) והסכים להתדבר ולנסות להבין מה קורה איתו.

המטרה של התהליך להפוך אותך, את הדמות הבוגרת, לכעין מנטור ואח גדול לחלק הקטן והפגיע הזה. רק ככה אפשר לצאת לדרך של החלמה. רק ככה אפשר לאפשר לילד הפנימי, וגם לך, את השקט הנפשי שכל כך רצית כל השנים הללו.

אם אתם מרגישים מיוסרים מהלקאה עצמית או שאתם רואים את עצמכם כאדם "קוצני" שחפץ בקרבה, ומשום מה רק פוגע במי שמנסה להתקרב אליו; אתם מוזמנים לפנות אלי בשביל שביחד נוכל לזהות את החלקים הפצועים שלכם, ונעזור להם להתחבר אליכם חזרה מתוך רפואה ושלווה.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה