אלכסנדר סורוקה

אני מאמן מנטלי, חסיד חב״ד וכותב. אני מתעניין בשאלה מה מניע אדם: הדברים שהוא יודע על עצמו, הדברים שהוא מעדיף להשתיק, והכוחות שפועלים בו בלי שזיהה אותם עדיין.

אני כותב על השאלות האלה, ואני גם יושב עליהן עם אנשים בחדר העבודה.

אמונה, ערך ובחירה

אני חי מתוך אמונה שהמציאות אינה מקרית. הקב״ה מוליך את האדם, וגם לפרקים שהוא לא היה בוחר לעצמו יש משמעות.

במחשבה החסידית שאני חי מתוכה, ערכו של יהודי אינו תלוי בכישרונותיו, בהצלחותיו, בתפקודו או באישור שהוא מקבל מן הסביבה. הקשר לערך הזה יכול להיטשטש, אבל הוא אינו נעלם.

אמונה אינה מבטלת את הפצעים שהחיים משאירים. יש כאבים שדורשים טיפול אצל בעל מקצוע מתאים. היא כן מאפשרת לראות את האדם כמי שממשיך לנוע ולהיבנות, וכמי שנשאר בעל בחירה בתוך החלקה שהקב״ה הפקיד בידיו.

התחנות בדרך

חזרתי בתשובה בגיל שבע־עשרה. זו הייתה תחנה מרכזית ששינתה את כיוון החיים שלי ואת השאלות שהעסיקו אותי.

אחרי החתונה, והלימודים בכולל, שירתתי שירות מלא בחיל הקשר. שם יצא לי גם ליצור קשרים מעניינים וגם, בגלל ההתעסקות עם טכנולוגית תקשוב, לראות משלים מדהימים לעולם הרוח והנפש שמסתתרים בהבנה של איך תקשורת של רדיו עובדת. משלים ותובנות שמשרתים אותי עד היום.

אחרי השירות הצבאי יצאנו עם כל המשפחה לשליחות ברוסיה. שם התחלתי להשתפשף עם אנשים כבר כמישהו שיש לו השפעה על קהילה וחיים של אנשים אחרים. בגלל סיבות, נאלצנו לעזוב את רוסיה ועברנו לחרסון שבאוקראינה.

שם, בעקבות השפעה של קולגה, בעל כורחי הסכמתי ללמוד את תחום האימון המנטלי. כן, לא בער לי אז להתעסק בזה. בפועל הרב שאני מתייעץ אתו אמר לי שזה נכס לקהילה ולבית ספר, שבו גם לימדתי, אם יהיה שם מישהו שיש לו רקע בתורת הנפש.

והקסם קרה. התאהבתי בלימודים הללו ובתוכן שלהם, בפרט איך שהידע הזה חזר והסתנכרן עם מה שאני למדתי בחסידות, ושתי התחומים הללו החלו להפרות זה את זה.

ואז באה המלחמה עם רוסיה, שאילצה אותנו לשוב לישראל ולהתחיל שוב את החיים במקום חדש־ישן.

במשך תקופה לימדתי חסידות במשרה מלאה, בתור שליח. גם היום אני מוסר שיעורים כשמזדמן לי, ושמח על כל הזדמנות כזאת. הלימוד החסידי ממשיך להיות חלק מן הדרך שבה אני מבין אדם, מאבק פנימי ומשמעות של חירות ובחירה.

כשלמדתי אימון וכלים מעשיים לעבודה עם הנפש, פגשתי גם ידע חדש וגם שפה שעזרה לי להבין בדיעבד שינויים שעברתי בחיי. עם הזמן הפכו הדברים שלמדתי לכלים שבעזרתם אני יכול לעזור לאדם אחר להבין את עצמו.

הדרך המקצועית

נכון להיום, יש לי כשש שנות ניסיון בליווי ובעבודה עם אנשים בתור מאמן מנטלי מוסמך.

עברתי באקדמיית אקולוג׳י המקוונת הכשרות מעשיות ב־CBT ובמיינדפולנס, בהנחיית קיין רמזי. אני ממשיך ללמוד, בין היתר בתחומי מדעי המוח ובקורסים נבחרים באקדמיית פיטרסון.

כשאני יושב מול אדם

אני מנסה להבין היטב את האדם שמולי ולעזור לו להגיע להבנה על עצמו בכוחותיו שלו.

אני יכול להסביר, ללמד, לשאול, לאתגר ולהציע כלים. ההחלטה מה לעשות נשארת בידיו. החיים שלו אינם פרויקט שאני מנהל עבורו.

בתוך התהליך, חשוב לי שהאדם יבין מה אנחנו עושים ולמה, כדי שיוכל להיות מעורב, לשאול שאלות ולהרגיש מחובר להתקדמות.

לפעמים אדם יודע במה הוא אינו בסדר. הוא יודע שהנחמדות שלו מסתירה אינטרס, שהכעס יוצא על האדם הלא נכון, או שהוא מציג את עצמו כגדול מכפי שהוא באמת מרגיש.

אצל אדם אחר הקושי פועל בכיוון ההפוך. הוא חושש להכיר בכישרונות שלו, להחזיק בעמדה או לומר בקול מה חשוב לו.

ויש גם מניעים שקשה יותר לתפוס. קארל יונג השתמש במושג „הצל” כדי לתאר חלקים לא־מודעים בנפש, שממשיכים להשפיע על הבחירות שלנו גם כשאיננו מזהים אותם.

אני משתמש במושג הזה כהזמנה לבדיקה, לא כתווית או כאבחנה. האדם אינו אמור לחשוד בכל תנועה פנימית שלו. הוא כן יכול ללמוד לשים לב לכך שלא כל מה שמניע אותו נמצא מיד מול העיניים.

למה אני כותב

הכתיבה היא המקום שבו אני מנגיש את החשיבה שלי. אני רוצה שאנשים יכירו דרכה את הרעיונות שמעסיקים אותי, וגם את האדם שעומד מאחוריהם.

אני לא עומד מחוץ למערכה שעליה אני כותב. חלק מן הקרבות האלה מוכרים לי מחיי. אני כותב כאדם שהתמודד, למד וממשיך ללמוד, ורוצה לחלוק עם אחרים את מה שעזר לו לראות.

לפעמים טור ייתן לקורא תחושה שהוא אינו היחיד שנאבק בדבר הזה. לפעמים הוא יעמיד אותו מול אמת שלא נעים לראות. בשני המקרים אני מבקש לגשת אל האדם מתוך אכפתיות, ולא מתוך שיפוט.