אני שונא לעשות קניות

במשך שנים, כשחזרתי מחנות גדולה, הייתי קורס למיטה וישן לפחות שעה. וגם כשקמתי, הראש עוד לא היה בפוקוס. מבחינתי אפשר היה להצהיר שהיום נגמר.

אפילו אם הגעתי רגוע, אחרי מנוחה, הסטרס היה מתחיל להצטבר. המרחב הגדול, המוצרים על המדפים, האנשים שמסתובבים. באיזשהו שלב כבר לא ידעתי על מה אני מסתכל. זה פשוט נעשה יותר מדי.

לאט לאט הפתיל התקצר. ניסיתי להסתגר פנימה. הרעשים והמבטים של האנשים הרגישו כמו קירות שנסגרים עליי. רציתי לגמור עם מה שצריך ולברוח משם. אבל המתח המשיך איתי הביתה. רציתי לשכב, לסגור את העיניים, שהכאב בראש ובגוף יעבור. לא היו לי משאבים נפשיים לשמוע או להרגיש עוד משהו.

והיו שם גם הילדים שלי.

חשוב לי להיות הורה טוב ולהיות נוכח בשבילם. וזה כל כך כואב להכיר בזה שהבילוי עם הילדים שלי הפך למשהו נדיר. הם פגשו אבא זועף וחסר סובלנות, למרות שמאוד התאמצתי לתת להם תחושה טובה. גם כשיצאנו לבילוי משפחתי, אפילו למוזיאון, באיזשהו שלב הייתי רק עסוק ברצון לברוח הביתה.

זה לא היה באשמתם. ידעתי בפנים שאני בן אדם טוב, שאין לי כוונות רעות, והיה לי צער עמוק שזה לא מה שהם קיבלו ממני. הרגשתי דפוק. ולא ידעתי איך לפתור את זה.

כל זה שייך לעבר, ברוך השם. היום אני עדיין מתעייף מאוד מעומס, אבל החוויה קלה יותר, בדרך כלל אני מתאושש מהר יותר, והקשר עם הילדים נעשה פעיל וחזק יותר. הדרך לשם כללה הרבה עבודה עם עצמי, וגם שינוי באופן שבו הבנו בבית את מה שקורה לי.

אני אדם רגיש מאוד.

ד״ר איליין אורון, שחוקרת רגישות גבוהה, מתארת תשומת לב לדקויות ועיבוד עמוק של מידע, לצד נטייה להיות מוצף כשהסביבה נעשית עמוסה מדי. ההסבר באתר שלה. אצלי, ההיכרות עם הרגישות נתנה מילים לחוויות שהכרתי מבפנים.

אני מרגיש אנשים. מבחין במצבי רוח ובתנועות נפש דקות. בעבודה שלי זה עוזר לי להקשיב ולהבין את הלקוח. מעבר למילים שלו, אני נוטה להרגיש בגוף שלי את מה שהוא מרגיש באותו הרגע. ובמקום הומה אדם, התכונה הזאת הופכת לחרב פיפיות. וזה מתסכל.

בבית, לא תמיד הבינו מה עובר עליי. בעבר ציפיתי שיבינו מעצמם שאני מותש ושצריך לעזוב אותי בשקט. אבל זאת הייתה חוויה פנימית שלי. זה לא משהו שהסביבה באמת הבינה. כשאדם לא מכיר עומס כזה מהחוויה שלו, קשה לו להבין למה אתה מתעייף כל כך.

כשאשתי התחילה לקרוא את הספרים על הילד הרגיש מאוד, היא הבינה טוב יותר אותי וגם את הילדים, שמסתבר ירשו ממני את הרגישות. המתח במצבים הידועים ירד, והייתה יותר לגיטימציה לצורך שלי להיכנס לחדר ולהתנתק - באופן מדוד. גם אני פחות פחדתי מתגובה לא נעימה או מדחייה. נעשה לי קל יותר לנשום.

ללמוד להכיל את העומס

התחלתי ליישם על עצמי מה שלמדתי בתחום האימון. במקומות מעמיסים, שמתי לב שניסיתי להסתגר בתגובה לעומס, עם המבט למטה והגוף מכווץ. וככל שהגוף שלי הסתגר יותר, הסביבה הרגישה חונקת יותר.

בספר של איליין אורון ובטיפול ב־ CBT למדתי על עבודה באמצעות חשיפה. התחלתי בזהירות, במקומות יחסית שקטים ובימים פחות עמוסים בחנות. בתוך התנאים האלה התחלתי לתרגל את מה שאני קורא לו פתיחה חושית.

עמדתי בחנות ואפשרתי לעצמי לפתוח את החושים: לשמוע את מה שסביבי, לראות, להריח. הייתי קשוב גם למה שהגוף שלי מרגיש. זה היה תרגול מיינדפולנס באמצע החנות, בלי תרגילי נשימה. ברגע שבו הייתי רגיל להגיב אוטומטית בהסתגרות, תרגלתי את האפשרות להישאר פתוח למה שאני קולט ומרגיש.

המיינדפולנס היה בשבילי אימון של הגוף והנפש להכיל עומס. חזרתי על התרגול באופן עקבי, ובהדרגה נעשיתי מסוגל יותר להיות עם מה שקודם היה בלתי נסבל עבורי.

לאט לאט שמתי לב שהיכולת שלי להיות בחנות השתפרה. החוויה נעשתה פחות מתישה. אני עדיין מתעייף, אבל זה בכלל לא דומה למה שהיה בעבר. בתוך העבודה עם עצמי השתפרה גם היכולת שלי לנוח, ולרוב אני מתאושש מהר יותר.

להבין מחדש את מה שעברנו

חלק גדול מהאנשים שפונים אליי לא יודעים בכלל שיש מושג כזה, אדם רגיש מאוד. הם מגיעים עם העייפות, הקושי בקשרים האישיים שלהם ולפעמים גם האשמה שהצטברה לאורך השנים.

אני מתחיל בלשמוע מה קורה להם. כשאדם אומר לי שהוא לא אוהב להיות עם אנשים, אני רוצה להבין מה מעמיס עליו ומה הוא בכל זאת רוצה במפגש. תוך כדי הבירור אני מסביר על רגישות גבוהה, ואנחנו בודקים עד כמה התיאור הזה מתאים לחוויה שלו.

לאט לאט מתגבשת תמונה, ולפעמים מגיע רגע של הבנה: וואלה, אני אדם רגיש מאוד. משם אפשר לחזור למצבים שבהם הוא דחה אנשים, לא שיתף פעולה או היה ״כבד״, ולברר מה היה העומס שחווה ואילו מסקנות הסיק על עצמו. לפעמים צריך לעבוד גם על אמונות שליליות שהתבססו לאורך שנים. ההבנה הזאת יכולה לשחרר הרבה אשמה ולתת לו אפשרות לבחון את החוויות שלו מחדש. לצד הבירור אנחנו מתרגלים גם מיינדפולנס, כדי לעזור לאדם להכיר טוב יותר את עצמו ולפתח את היכולת להכיל עומס.

והנה, אני יכול להעיד על עצמי. ככל שהיכולת שלי להתמודד עם העומס ולנוח השתפרה, גם הקשר במשפחה נעשה יותר ויותר פעיל וחזק.

אני עדיין שונא קניות. אבל היום אני קרוב יותר לאשתי ולילדים שלי.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה