רכבת המחשבות

פעם דרסה אותך רכבת? חס ושלום. לפעמים הרכבת הזאת יכולה להיות המשכנתא. לפעמים ויכוח מתמשך בבית. לפעמים איום על מקום העבודה, חל״ת, או כאב גדול יותר, פטירה של אדם קרוב, ה׳ ישמור. המחשבות האלה הן גם רכבת. רכבת של מחשבות שמייצרת דאגה ודורסת את הרוגע שלך. ולפעמים, גם את השפיות.

שמעתי אנשים שמנרמלים את הסטרס שבתוכו אנחנו חיים. יש דחף עצום להמשיך את השגרה גם כשהעולם בחוץ משתנה. מן הסתם אתם זוכרים את ההתנגדות לשינוי בהרגלי היום יום שלנו, את הדאגה ששררה בזמן הקורונה, או בזמן המלחמות האחרונות. הרצון לחזור לנורמלי ורגיל לעומת כורח המציאות גרם לחיכוך פנימי שבא לידי ביטוי בחרדות ומתחים.

אבל כשהשיגרה זורמת, הרצון הזה לאחוז ב"נורמלי" ובשגרתי מעוור אותנו אל העובדה שהחיים נעשו הרבה יותר מורכבים. אנחנו מנסים להמשיך כרגיל, ואומרים שהכל בסדר. הגוף מצדו, חושב אחרת.

בשקט בשקט, מאחורי הקלעים מצטברת אנרגיה סוערת. אנרגיה שהופכת לרכבת מחשבות. זה בא לנו כשאנחנו מנסים לישון. כשיש לנו רגע שקט, שאז נפתח הסכר והדאגות שוטפות אותנו. אבל בגלל הרצון לשמור על עצמנו ולהמשיך לתפקד, אנחנו לא תמיד עוצרים להבין מה באמת קורה לנו. לפעמים כבר קשה לזהות מה מקור הדאגה. פשוט רע לנו כשהראש לא עסוק במשהו, ואז נדבקים למסך, או לכל דבר אחר שישתיק את הרעש.

כשאנחנו לא עסוקים במשימה ספציפית וברורה, או כשאנחנו עייפים, נדלקת במוח מערכת שנקראת "רשת ברירת המחדל" (Default Mode Network). זו רשת של אזורים במוח שנוטה להיות פעילה יחד דווקא כשאנחנו לא עסוקים במשימה חיצונית ברורה. למשל בזמן מנוחה, בהייה או מחשבות נודדות. או כשאנחנו מאוד עייפים, היא נכנסת לפעולה.

הרבה שנים האמינו שהמערכת הזאת היא האחראית לחלומות בהקיץ ולמחשבות האוטומטיות שלנו. במשך השנים התברר שהיא קשורה גם לשימור תחושת הזהות והסיפור האישי שלנו. (זאת אומרת שבמידה ואזורים בתוכה יפגעו, האדם עשוי לחוות בלבול קשה בתחושת הזהות שלו. מי הוא? מה עבר עליו? ומהו הסיפור האישי שלו. למשל אצל חולי אלצהיימר ה' ישמור). היא קשורה גם להבנת מצבים חברתיים, לחשיבה על אנשים אחרים, וליכולת שלנו למקם את עצמנו בתוך קשרים ומערכות יחסים.

והיא פועלת כל הזמן ברקע.

אפשר להסתכל על זה ככה: יש את המצב הערני, שבו אנחנו סוקרים את הסביבה ומקבלים החלטות. ויש את המצב שבו הרשת ברירת מחדל פעילה והיא עושה את פעולתה.

הבעיה היא שכשאנחנו נמצאים במשבר מתמשך, משהו בה משתבש.

חלק מהתפקיד שלה, זה לייצר חזון של העתיד. ואם הגוף למד שההווה בעייתי, גם התחזיות יהיו קודרות מאוד. היא מריצה הדמיות משוחדות לצבעי אפור ושחור, כי זה מה שהיא מכירה. ואז האמיגדלה, מגדל הפיקוח של המוח שלנו, נדלקת ומכניסה את האדם למצב של חרדה. האמיגדלה, מצדה, לא מבחינה בין מצב חירום בפועל לבין הדמיה של משהו שרק יכול להיות אבל לא קורה בפועל.

לכן כשהולכים לנוח, הצורך המוטבע הזה שלנו בלרצות וודאות ויציבות, מניעה את המוח להרהר מה יהיה בעתיד הקרוב והרחוק. ושוב, כאשר המערכת הזאת מכירה רק סבל, היא גם תחזה רק סבל.

אנחנו מנסים לברוח מזה. מסתגרים שעות ביוטיוב או ברשתות החברתיות, מנסים להשתיק את הרעש – אבל זה רק "אקמול" זמני שלא מרפא שום דבר.

אז מה עושים? כאן נכנסת לתמונה היכולת המופלאה של המוח להשתנות, פלסטיות מוחית. המוח שלנו אינו אבן. הוא לומד. הוא מתרגל. הוא מחזק מסלולים מסוימים ומחליש אחרים בהתאם לתנאי החיים שלנו. וכשאדם מתרגל מיינדפולנס, הוא לא “מפסיק לחשוב”. זו לא המטרה. המטרה היא ללמוד להתבונן במחשבות בלי להיסחף אחריהן מיד. לראות את הרכבת מגיעה, ולא לקפוץ עליה (או מתחתיה) באופן אוטומטי.

שוב ושוב, בעדינות ובעקביות, האדם מחזיר את תשומת הלב לנשימה, לגוף, לרגע ההווה. וכך הוא מאמן את המוח לבנות עוגנים של נוכחות בתוך הכאוס.

זה לא קסם שיקרה מעצמו ביום אחד. אבל כמו שאמרו חז״ל: “יגעת ומצאת,תאמין”. לאט לאט מתפתחת יכולת חדשה: להיות בתוך סערה, ולא להפוך להיות הסערה עצמה. להרגיש דאגה, בלי לתת לה לנהל אותך מבפנים. לפגוש מחשבה מאיימת, בלי להאמין לה מיד.

אם רכבת המחשבות שוחקת אתכם, גוזלת לכם שינה, רוגע ונוכחות בבית, אתם לא חייבים להישאר עם זה לבד. אפשר ללמוד לעצור. אפשר ללמוד לנשום. אפשר להחזיר את הידיים אל ההגה.

מוזמנים לפנות אליי, ונלמד יחד איך עושים את זה בפועל.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה