סטטוס קוו

בעל שנתקל בקשיים בזוגיות שלו ושאשתו כבר נמצאת בתהליך טיפולי הגיע אלי לקליניקה. הוא הבין שגם לו יש חלק בשלום הבית, והחליט גם לנקוט בצעד מעשי אצלי.

כמו כל לקוח חדש, הוא ידע שרע לו. יכול היה לדבר שעות על מה שקורה. אבל הוא סבב סביב הכאב שלו בלי להגיע לשום מקום. הכאב משמש כמסך, והמסך הסתיר ממנו את מה שבאמת מייצר את הבעיה.

החלטנו להתחיל מתהליך מיקוד. השלב הראשון: חזון כללי של החיים בעוד שלושים שנה מהיום. משם יורדים שלב אחר שלב עד שנבנית תמונה ברורה ומעשית של מה חסר לי היום כדי להגשים את החזון הזה. התרגיל הזה בונה תשתית לכל המשך הליווי. אבל הכוונה הפנימית שלו פשוטה: לאפשר למה שמסתתר בין השורות לצוף.

ובמקרה הזה, זה לא לקח הרבה זמן.

כבר בשאלה הראשונה, "איך אתה רואה את עצמך בעוד שלושים שנה?" הוא תיאר חיים של התקדמות אישית ענפה, קריירה והישגים. אבל היה משהו מוזר בחזון שלו. הייתה אפס התייחסות למעמד שלו בתור אבא או הורה לילדים מבוגרים. איך אתה נתפס בעיניהם? הם יראו בך דוגמא? מה עם אשתך? איך היחסים שלכם בעוד 30 שנה? הוא משך בכתפיים.

כשציינתי את זה, נדלקה אצלו מנורה אדומה.

עם הזמן הוא הצליח להגדיר את זה בעצמו: "המשפחה שלי, היא לא חלק מהחיים שלי כפי שאני רואה אותם. הוא נמצא עם הקריירה וההישגים. האישה והילדים נמצאים ברקע. ההבנה הזאת הניעה אצלו את אמות הסיפים.

כי כשתשאל אותו "אתה אוהב אותם?" הוא יענה כן בלי פקפוק ובכנות מוחלטת. ובכל זאת, כשהוא מדמיין את עצמו בסוף הדרך, את הדמות שהילדים ואשתו יקבלו בסוף, הוא לא רואה אבא אוהב ומסור. הוא רואה איש קריירה מצליח. נפל לו האסימון למה הוא ואשתו מתוסכלים אחד מהשני. הבעיה היא שזה לא נראה לעין. כל אחד עושה את תפקידו. הבית פועל. אבל מתחת לפני השטח, היחסים קרים.

כולנו נושאים "שטחים מתים" בתודעה שלנו. אזורים שבהם איננו רואים את עצמנו בבהירות. מניעים שאנחנו לא מכירים בהם, או כי כואב מדי להפנות אליהם תשומת לב או מפני שאנחנו פשוט לא מכירים את עצמנו מחוץ להניכר לעין.

זה טבע אנושי לתחזק מצב מוכר, גם אם הוא לא טוב או לא מקדם לשום מקום, על פני עימות עם מה שבאמת קורה. התחושה הבטוחה של "סטטוס קוו". וככה יוצא שאנחנו נאבקים ומתווכחים לתחזק מצב שלא באמת מביא תועלת למישהו. המעלה היחידה שלו שזה מצב מוכר. בסוף בא היום שבו כבר אי אפשר להתכחש להביצה שלתוכה בחרנו לשקוע, ורק אז מבינים שהמצב קשה לתיקון.

ההגיון אומר: היה ערני למה שקורה בחוץ, קבל החלטות טובות, התנהל מול העולם. אבל ההחלטות האלה, כשהאדם רק מנהיג את עצמו על פי המוכר והבטוח, הן תגובות בלבד, לא יוזמות. ויותר מזה: הן מתבססות על גרסה לא מעודכנת של עצמך.

רק כשיודעים להסתכל פנימה ולחקור את המניעים האמיתיים — מקבלים תמונה בהירה. ומתוך הבהירות הזאת נבנה אורח חיים אחר. לא כזה שמתפשר ו"מסתדר", אלא כזה שיוזם.

זה מסר שחשוב לי להעביר אותו הלאה. כל חיכוך עם הסביבה הוא הזדמנות. התסיסה שבאה כשאתה בא במגע עם אנשים שלא חושבים כמוך. שיש להם זווית אחרת על החיים, זה יכול להביא תיסכולים או התבצרות בעמדה. ובאותה העת, זאת היא הזדמנות לצמוח למשהו יותר גדול ממך היום. לא חייבת להיות ההסכמה עם האחר. הייתי אומר שזה העבודה שלך לייצר גרסא משודרגת של עצמך שיודעת להתמודד ולהתקיים עם עוד אנשים.

אם תפסיק להאשים ולחשוב על ה"מה הם עושים לי?" ותתחיל להסתכל פנימה, "מאיפה התגובה הזאת מגיעה אצלי? אתה עשוי לגלות אצלך בפנים אוצרות אדירים.

זה אירוני, אבל נכון: דווקא על ידי ההתכנסות פנימה — אנחנו נהיים מסוגלים לפרוץ החוצה.

ואצל ידידינו מהקליניקה — המחיר של אי-ההסתכלות פנימה היה יכול להיות המשך של האשמה הדדית. התבצרות. ריחוק שגדל עד שיהיה מאוחר מדי.

הוא בחר אחרת.

וגם אתה יכול.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה