השד שרודף אותי... אני

יש בוקר מסוים שנחקק בזיכרוני. קמתי בבוקר בפנימייה, התיישבתי על המיטה, מיששתי את הכיפה שלי ושאלתי את עצמי: מה אני עושה כאן? עד אז למדתי בחטיבה ובתיכון לא דתיים. חייתי את החיים שהכרתי במשך שש־עשרה וחצי שנים. ופתאום, בתוך כמה חודשים, אחרי שחזרתי בתשובה, מצאתי את עצמי מנהל חיים שאני לא מכיר ולא באמת יודע איך לנווט בהם. זה לא היה געגוע. לפחות לא באותו רגע. זאת הייתה תחושה מבהילה שנמשכה כמה רגעים: אני לא נמצא "בבית". היה חסר לי מאוד המחשב שלי. הייתה חסרה לי המוזיקה שאהבתי להקשיב לה, וגם החברה שהכרתי. בבת אחת מצאתי את עצמי במקום שבו אני לא ממש מזהה את עצמי. החזרה שלי בתשובה הייתה מאוד מהירה. עד גיל שש־עשרה בכלל לא ידעתי על קיומם של תפילין. אבל כשהדברים התחילו להתגלגל, הרגשתי כמו ציפור ששחררו אותה מהכלוב. ובתוך כמה חודשים מצאתי את עצמי לומד במסגרת "קירוב" לדוברי רוסית, כשאני הדתי המוצהר היחיד בכיתה, ובסך הכול ארבעה חודשים בתשובה. הגעתי לשם ברצון ובהתלהבות. לכן התחושה של אותו בוקר בלבלה אותי כל כך. זה הרגיש כאילו התעוררתי מחלום ולא הבנתי איפה אני. זה היה רגע מפחיד. היום אני בעל תשובה כבר כמעט עשרים ושלוש שנה. ברוך השם, אני יציב במקום שבו אני נמצא. אבל בשביל להגיע ליציבות הזאת הייתי צריך להיאבק בלא מעט שדים פנימיים - הייתי צריך ללמוד לקבל את עצמי.

השד שרודף אותך הוא לעיתים קרובות אתה עצמך — והדרך היחידה החוצה היא פנימה.

בדיעבד, אני מבין שחלק גדול מההתמודדות הזאת נוצר מפני שהחיצוניות שלי השתנתה בקצב שהפנימיות עדיין לא הצליחה לעכל. הערכים וההנהגות שקיבלתי על עצמי עוד לא הספיקו להתבשל בתוכי. הדברים שאהבתי, ההרגלים שגדלתי איתם, העולם שממנו באתי, כל אלה עדיין היו נוכחים אצלי בלב. בהתחלה זה היה כמעט סוד ששמרתי מהסביבה. פחדתי שאם יראו את כל מה שעוד נמצא שם, יסתכלו עליי כסוג ב'. לקח זמן. היו גם כמה טלטלות שהחזירו אותי למפגש עם החלקים האלה, החלקים שחשבתי שקברתי עמוק מתחת להנהגה החסידית שלי ולתורה שלמדתי. ורק אז התאפשר לי באמת להתחיל לצמוח. לא מפני שוויתרתי על הערכים שרציתי בהם. להפך. דווקא כשהתחלתי "לעבד" את החלקים שלא רציתי לפגוש, התאפשר לי להתחבר בכל חלקי נפשי לערכים שבאמת האמנתי בהם ובאמת חפצתי בהם. וזה בעיניי דבר חשוב מאוד.

גם כשאדם מסתתר מאחורי מסכה, זה לא אומר שכל מה שיש במסכה הוא שקר. לפעמים המסכה מייצגת משהו שהוא באמת רוצה להיות, רק שהוא עוד לא הפך להיות אותו מבפנים.

אני באמת רציתי להיות שם. רציתי להיות האדם שאני מאמין שהקב"ה רוצה שאהיה. אבל דווקא אחרי המשברים, ואחרי שהתחלתי לפגוש ולעבד את החלקים שלא רציתי לחוות, התאפשר לי לצמוח לשם בצורה אמיתית יותר.

הפער בין המצוי לרצוי

ואני יודע שזה לא משהו שרודף רק בעלי תשובה. לפני מספר שבועות פנה אליי אבא מהמגזר הדתי־לאומי, מקורב לחב"ד. הבנים שלו, בני עשרים פלוס, לומדים במסגרות ליטאיות, והם חווים משבר. הם מרגישים שהדתיות, הסטנדרטים הרוחניים והציפיות החברתיות שהמסגרות הללו מציבות בפניהם, אינם תואמים את עולמם הפנימי. והשאלה שהם מתחילים לשאול את עצמם היא פשוטה וכואבת: אנחנו באמת בסדר? או שאנחנו סוג ב'? יש הבדל גדול בין להציג לאדם אידיאל לבין ללמד אותו איך לצמוח אליו. הבעיה אינה בכך שאתה שואף להיות משהו שאתה עדיין לא. כך בדיוק צומחים. הבעיה מתחילה כשאתה מרגיש שאין לך אפשרות להודות שאתה עדיין לא שם. כשאין מקום לפער שבין המצוי לרצוי, האדם עלול להיקלע למלכוד: או לוותר על השאיפה להיות מרומם יותר, או לוותר על חלקים מעצמו ולאמץ מסכה שתאפשר לו להיראות כאילו כבר הגיע לשם. בשביל לאפשר צמיחה אמיתית צריך לתת מקום גם לטעות, להכיל את הנפילות וללמוד. צריך להכיר בנקודת המוצא שלך. זאת קומת האפס. ועל הקרקע הזאת צריך לבנות את הבניין. אני מכיר את התופעה הזאת גם מניסיון אישי וגם מהעבודה עם אחרים. ובכל זאת, אני מאמין מאוד בכוחם של אידיאלים. אני מאמין שאם מעוררים באדם רצון אמיתי לצמוח, ונותנים לו כלים לעבוד עם החלקים שבתוכו שמתנגדים למסע, הוא יכול להתקדם מתוך הרצון שלו, לא רק מתוך פחד להישאר מאחור.

הפרסונה

וכשזה לא קורה, מתחילה להיבנות הפרסונה. האישיות שאדם "מלביש" על עצמו כדי להתאים את עצמו למה שמצופה ממנו. כתבתי על זה בעבר. אדם יכול לבנות לעצמו דמות שמביאה לו דברים חשובים מאוד: אהדה, שייכות, קבלה, מעמד, קרבה. במובן הזה, הפרסונה עובדת. אבל אם אתה משחק את המשחק הזה זמן רב מדי, אתה מתחיל לשלם עליו מחיר. יש לכולנו עולם פנימי. בשביל לחיות חיים שלמים יותר, העולם הזה צריך לקבל הכרה ומקום. לא כל דחף צריך להתממש, לא כל רצון צריך לקבל ביטוי. ולא כל דחף שעולה בי הוא בהכרח דבר שאני צריך להזדהות איתו או ללכת אחריו. אבל אי אפשר באמת לעבוד עם משהו שאנחנו עסוקים בלהעמיד פנים שהוא לא קיים. כשאדם חונק את עולמו הפנימי באמצעות הפרסונה שהוא בנה, הוא עלול למצוא את עצמו עם הזמן מותש, ממורמר ומתוסכל מעצם החיים בתוך הדמות הזאת. וזה לא חייב לקרות רק לבעל תשובה. גם אדם שגדל בעולם דתי מלידה, אבל בסביבה שבה גדל שמו דגש חזק על הנראות ופחות על התהליך הפנימי, עלול למצוא את עצמו נקרע בין שני עולמות. אם הוא רוצה לעסוק בעבודה פנימית ולהשתנות באמת מבפנים, המלכוד הוא ברור: להתנהג בהנהגה של צדיק, כשהלב עדיין נמשך לדברים שלא אמורים להיות בעולמו של צדיק. אני נוהג לדמות את זה למישהו שבונה בית על אדמה בוצית ומלאה באבנים. זה יכול להיות בית גדול, מואר ומטופח. בהתחלה הוא אפילו יעמוד לתפארת. אבל אם הקרקע לא הוכשרה, הוא יתחיל לשקוע. כך גם בנפש. החלקים שלא טופלו לא נעלמים. המקומות שאתה מתבייש בהם, הדחפים שאתה מעדיף לשכוח מהם, הרצונות שאתה מפחד להודות בקיומם, ממשיכים לפעול מתחת לפני השטח. ולפעמים הם פורצים דרך הסדקים. לא מפני שהבית של יראת השמים שבנית אינו טוב, אלא מפני שהקרקע שמתחתיו לא קיבלה טיפול. ומה שמזין הרבה מזה הוא פחד. פחד להיות שונה מהחברה. פחד לאבד את המקום שרכשת. פחד לפגוש את עצמך כפי שאתה באמת בנקודת הזמן הזאת. וכשהפחד הזה נמשך מספיק זמן, הוא עלול להפוך לשנאה. אדם מתחיל פשוט לשנוא את עצמו. נפגשתי בזה עם עצמי. למדתי את התופעה הזאת לעומק, ועם השנים נעשה לי קל יותר לזהות אותה גם אצל אחרים. זה מצב שבו חלק אחד באדם מנסה להשתלט על כל שאר החלקים כאילו אינם קיימים. אבל אחרי שנים שבהן נמנעת מלפגוש בכנות את היצרים, הדחפים והרצונות שלך, לא באמת פיתחת דרך לעבוד איתם. אתה יודע רק לראות מה פסול בהם. אבל לא למדת לברר אותם, לחנך אותם ולמצוא להם את המקום הנכון בתוך החיים שלך. יש אנשים שמיוסרים, למשל, מכך שהם עדיין אוהבים מוזיקה מסוימת, או דברים אחרים שהתרבות הדתית או החרדית שסביבם אינה מקבלת. לפעמים באמת צריך לחנך את המשיכה הזאת ולשים לה גבולות. ולפעמים יש דברים שאין שום סיבה אמיתית לוותר עליהם. אבל אם אין מקום לבירור, נשארות לאדם בדרך כלל שתי אפשרויות קיצוניות: להשתיק את הרצון ולהתבייש בו, או לפרוק עול ולתת לו דרור מוחלט.

סימפוניה של קולות

אלא שבתוכנו מתקיימת לא פעם סימפוניה של קולות: חלק שרוצה להתקדם, חלק שמבקש ביטחון, חלק שמתגעגע למה שהיה. ואולי חלק שפוחד לאבד את המקום שלו בחברה או חלק שרק רוצה שייתנו לו סוף־סוף לנשום. כשהקולות האלה אינם מקבלים מקום לבירור, אחד מהם עלול להשתלט על הבמה ולדחוק את האחרים. בעבודה עם חלקים אני עוזר לאדם קודם כול לא להזדהות אוטומטית עם כל קול שעולה בו. אפשר לתת לחלק שם, לנהל איתו דיאלוג, לנסות להבין מה הוא מבקש וממה הוא מנסה להגן. חלקים שהודחקו במשך שנים יכולים להפוך עם הזמן למאיימים מאוד. אבל דווקא כשמתקרבים אליהם במקום להילחם בהם, אפשר להתחיל להבין אותם, לחנך אותם ולשלב אותם בתוך החיים בצורה נכונה יותר. כל מה שעולה בתוכנו הוא מידע. לא כל המידע הזה הוא הוראה לפעולה. אבל אם אנחנו מסרבים אפילו לשמוע אותו, אנחנו מאבדים את האפשרות לברר אותו. ובתוך המקומות שאנחנו מפחדים לפגוש יכולים להיות גם אוצרות של אמת וכנות. צרכים שמעולם לא למדנו להקשיב להם. כוחות שלא מצאו מקום. מה שבתורו מביא לידי רגשי החמצה ומרירות על חיים שלא חיינו. ולפעמים גם דחפים שנעשו פרועים דווקא מפני שאף פעם לא למדנו איך לעבוד איתם. הדרך להיות אדם שלם יותר אינה לתת לכל הקולות האלה לנהל אותנו. היא להתחיל בכך שאנחנו מוכנים לשמוע שהם קיימים, לברר מה יש בהם. ואז לבחור מה אנחנו עושים איתם.

התחנה הראשונה במסע הזה היא הכנות.

אם לא נהיה כנים וקשובים למה שקורה אצלנו בפנים באמת, נמשיך להיות שבויים בידיה של המסכה שבחרנו לאמץ. והקטע המעניין הוא שכשעוסקים בעבודה הזאת לאורך זמן, משהו משתנה. מה שהיה פעם מסכה יכול בהדרגה להפוך לפנים האמיתיות שלנו. אנחנו כבר לא צריכים להעמיד פנים, לא מפני שנעלמו כל החלקים המורכבים שבתוכנו, ולא מפני שאין יותר עבודה לעשות. אלא מפני שכבר איננו חייבים להכחיש את מה שקיים בתוכנו כדי לבחור בדרך שבה אנחנו באמת רוצים לחיות. היום אני נזכר בבוקר ההוא בפנימייה עם חיוך בלב. עברתי מאז כברת דרך. ואני שמח לגלות שגם אחרי כמעט עשרים ושלוש שנה, אני עדיין צומח אל המקום שבו הלב שלי באמת רוצה להיות.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה