למה התן אומר "כן"?

"כל מה שהיא מבקשת אני נותן לה! אז למה היא לא מעריכה את זה!?", זה משפט שחוזר הרבה אצל חבר'ה שפונים אלי בנושא של תסכול בזוגיות.

הם מתכוונים לכל מילה. הם באמת נתנו, ויתרו ועשו מאמצים כדי שיהיה טוב בבית. ובכל זאת כזה משפט מדליק מנורה אדומה.

לפעמים הנתינה אינה רק מתנה. מאחוריה מסתתר חוזה שאיש מבני הזוג לא דיבר עליו. הגבר מעניק, ובתוכו נפתח פנקס. הוא מצפה להערכה, לקרבה, לשקט או להתחשבות.

בת הזוג רואה את הנתינה, אבל אינה יודעת שנרשמה על שמה התחייבות.

שלוש לפנות בוקר

מרשל רוזנברג, הפסיכולוג שהרכיב את השיטה של תקשורת מקרבת, סיפר סיפור מרתק באחת מההרצאות שלו.

שלוש לפנות בוקר, צלצולים ודפיקות בדלת של הבית שלו. בחוץ משתוללת סערת ברקים ורעמים, מי זה יכול באמצע הלילה לעמוד בחוץ?

כשהוא פתח את הדלת, להפתעתו המרובה עמדה מולו בחורה בשנות העשרים שלה, בהריון מתקדם... ופיג'מה. עומדת מול הדלת שלו, נבוכה, רטובה ובוכה.

הוא מיד הכניס אותה לביתו ודאג לה. הוא שאל אותה מאיפה היא מכירה אותו ולמה היא דפקה אצלו בדלת? היא הסבירה שאמא שלה הייתה בהרצאות שלו וכשקרה מה שקרה, היא המליצה לה לפנות אליו בשביל לקבל עזרה.

ד"ר רוזנברג שאל אותה מה בדיוק קרה שגרם לה לעמוד ככה בגשם באמצע הלילה? בדמעות היא הסבירה שבעלה התפרץ עליה והעיף אותה מהבית. היא לא מבינה מאיפה זה בא לו?

הם נשואים שנתיים, ועכשיו היא בהריון מהילד המשותף שלהם והאווירה בבית עד עתה הייתה תומכת וחיובית. היא לא ראתה סממן לאלימות או לתסכולים מצד בעלה.

אלא שהיום בלילה משהו חד השתבש. היא ביקשה ממנו עזרה באיזה עניין במשק הבית, והוא התפרץ עליה בצעקות והעיף אותה מהדירה בלבושי לילה.

מה יכל להשתבש כל כך?

לד"ר רוזנברג כבר הייתה השערה טובה בראש. הוא התקשר לבעל והציע לו לבוא אליו, עכשיו, אחרי שלוש לפנות בוקר לדבר. ההסכמה המיידית של הבעל איששה את ההשערה של ד"ר רוזנברג. מדובר ב"תן של "כן"".

הג׳ירפה והתן

כשרוזנברג לימד תקשורת מקרבת, הוא השתמש בג׳ירפה ובתן כדי לתאר שתי צורות של הקשבה ותקשורת. הג׳ירפה והתן.

הג'ירפה מסמלת את היכולת להקשיב לרגשות ולצרכים, שלי ושל האדם שמולי. היא מנסה להבין מה מסתתר מאחורי המילים, גם כשהן כועסות או פוגעות.

התן, לעומת זאת, שקוע בשיפוטים, באשמה ובדרישות. לפעמים הוא מפנה אותם כלפי האדם שמולו, ולפעמים כלפי עצמו. הוא עשוי לתקוף, והוא עשוי להיכנע.

התן שאומר „כן” שייך לצורה השנייה. הוא אינו מחובר מספיק לעולם הפנימי שלו. לרצונות, הקשיים והמחיר שהוא עשוי לשלם במקרה של אמירת "כן".

הוא ממהר להיענות כדי להימנע מעימות, מאכזבה או מדחייה. הוא משיג שקט ברגע הנוכחי, ומשאיר את הטינה להצטבר בתוכו.

זה שזה יפגע ביחסים אחר כך? זה שזה יגרום לקרע בינו לבין מי שחשוב לו? הוא לא חושב על זה.

הפנקס שאיש לא ראה

כך גם בסיפור של ד"ר רוזנברג. הבעל הוא סוג של תן כנוע שאומר „כן”. הוא אינו אומר כן מפני שבחר לתת. הוא אומר כן מפני שהאפשרות לומר לא מפחידה אותו.

אולי הוא חושש מעימות? אולי הוא מפחד לאכזב? להיתפס כבעל אנוכי או לגלות שהקשר אינו יציב כפי שקיווה?

ה„כן” פותר עבורו את הסכנה המיידית. הבית נשאר שקט, הבקשה נענתה והוא ממשיך להחזיק בדמות של הגבר הטוב והמתחשב.

אבל, מבחינתו, אשתו צברה אצלו חוב, והמגבית נדחתה למועד אחר. כל ויתור נעשה לעוד הוכחה לכך שמנצלים אותו.

הוא מחכה שבת הזוג תבחין לבדה כמה הקריב, תבין מה חסר לו ותיתן לו את התמורה שלה הוא מחכה.

אבל היא לא ראתה את החוזה, היא שמעה „כן”. היא לא שמעה: „אני מסכים, אבל קשה לי”. היא לא שמעה: „אני עושה את זה ומקווה שתעריכי אותי”. היא גם לא שמעה: „אני מפחד שאם אסרב, תתרחקי ממני”.

רק הוא ידע על החוב. רק הוא חתם על החוזה. ובבוא יום הגבייה, הוא כועס עליה משום שלא קיימה הסכם שמעולם לא הוצג בפניה.

ועם כל ההבנה בהסיבה למה זה קרה, הוצאת אישה בהיריון מן הבית באמצע הלילה היא מעשה חמור שאין לו הצדקה. וכל זה היה יכול להיגמר אחרת אם הוא היה אמיץ מספיק לדבר על מה שהוא באמת מחפש, וממקם גבולות בריאים.

איפה זה נגמר אצל רובנו

רוב החוזים הסמויים אינם מסתיימים באירוע קיצוני כזה. הם מתגלים במשפט עוקצני בארוחת הערב, בשתיקה של כמה ימים או בתלונה שיוצאת פתאום: „אחרי כל מה שאני עושה בשבילך...”

הבעיה אינה בעצם הנתינה. יש יופי עמוק ביכולת להתמסר לאדם שאוהבים. הבעיה מתחילה כשאדם מעניק דבר שאינו רוצה להעניק, ואז מטיל על האחר את האחריות לפצות אותו על בחירה שאף לא הוצגה כמשהו עם מחיר.

לפני הכן הבא

כשאני שומע מלקוח „אני עושה הכול בשבילה”, אני לא ממהר ללמד אותו מיד להציב גבולות. תחילה אני רוצה להבין מה מסתתר בתוך הכן שלו.

מה קיווית לקבל בתמורה? האם ביקשת את זה? מה חששת שיקרה אילו היית מסרב?

לפעמים הצעד הראשון הוא לא „לא” תקיף. מספיקה עצירה לפני הכן הבא. אפשר לבדוק אם אני רוצה להיענות, מה המחיר שאשלם, ומה אני צריך לומר כדי שגם הצרכים שלי יהיו נוכחים בהחלטה.

לפני שאתה עונה לבקשה הבאה, שאל את עצמך: "אילו ידעתי שלא אקבל תודה, הערכה או תמורה אחרת, האם עדיין הייתי בוחר לומר כן?"

אם התשובה שלילית, זה הזמן להסתכל פנימה. נסה לנסח מה אתה באמת היית רוצה, מה קשה לך ואיזה מחיר אתה כן מוכן לשלם.

האדם שמולך אינו יכול לכבד צורך שלא הכיר בו או לקיים חוזה שלא ראה. כך הכן הבא יוכל להיות בחירה שאפשר לעמוד מאחוריה, בלי פנקס סודי ובלי יום גבייה.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה