לעזאזל עם זה, אני עצבני!

מה נשמע לכם יותר טבעי?

את צריכה להקשיב למה שאני אומר, והדעה שלך לא חשובה עכשיו!

או

"אתמול, כשניסיתי לשלוח את הילדים למיטות, הרגשתי שמה שנאמר שם החליש את הסמכות שלי מולם. זה השפיל אותי. אני מבקש שאם את לא מסכימה איתי בזמן שאני מעיר להם, נדבר על זה אחר כך בארבע עיניים."

ואיזה מהם כנראה יעזור לפתח שיח בונה?

האמת היא, שעם הזמן, כשמתרגלים לדבר באופן כזה, התקשורת הופכת להרבה יותר מכבדת, וגם הדברים החריפים והמכעיסים ביותר, כשהם נאמרים באופן של תקשורת מקרבת, מתקבלים הרבה יותר טוב.

הכרתי את התקשורת המקרבת כמה שנים אחרי החתונה, כשגרנו בצפת. אשתי השתתפה בקורס במסגרת העבודה שלה עם נוער נושר, והביאה את התובנות לבית. אני, מצדי, נשאבתי אחר כך לספרים ולהרצאות בנושא. הרעיון תפס אותי: לא לתקוף, לא להוכיח, אלא להקשיב באמת, לזהות מה כואב לי, ולבקש בקשה ברורה.

אומר את האמת, עד היום אני מחזיק מהגישה הזאת ומשתמש בה גם לעצמי וגם כשאני מדריך אחרים. זה עובד פלאים ומייצר עומק בקשר בין אנשים, בפרט זוגות נשואים. הגישה הזאת מאפשרת לפתוח דברים שלא נאמרו, כשברקע עומד חוזה נסתר שאף פעם לא סוכם בדיבור: "אני שומע אותך בלי תנאים, ואני גם אגיד את האמת שהסתרתי ממך, כי אני נותן בך אמון". זה מייצר מרחב בטוח לשיח, כשמסירים את הפחד מביקורת ומתגובה דרמטית לא נעימה.

אבל מה לעשות שזה לא תמיד עובד?

אני ואשתי היינו צוחקים על הסיטואציות הללו במשפט כזה: "לעזאזל עם זה, עכשיו אני עצבני!". לא תמיד יש לי את הכוח הנפשי להכיל את השני, לווסת את עצמי, ועוד לחשוף מה אני באמת מרגיש ורוצה. לפעמים עצם השאלה “מה אני בעצם צריך כאן?” דורשת ממני מאמץ שלא תמיד מתאפשר לי ברגע של כעס.

בדרך כלל קל מאוד לתאר את התחושה שלנו: כעס, עצבים, פגיעה, עצב וכו'. אלא שבפועל, הרגשות הראשונים שאנחנו מזהים, כעס, עצבים ופגיעה, הם רק השכבה הניכרת לעין. אלו תחושות אמיתיות, אבל הן לא תמיד כל האמת. מתחתיהן יש לפעמים השפלה, פחד, חוסר אונים, צורך בכבוד או רצון שיראו אותנו.

אבל מה באמת מניע אותנו מאחורי האמוציות? לא תמיד יש את הכוח להתעמק ולהבין.

לפעמים פשוט וקל להיות כועס, ולהביע מורת רוח למרות הכול. זה מרגיש כל כך הרבה יותר אמיתי וכן. אפילו משחרר.

השאלה היא: מה אתה מרוויח מלהיות דוגרי?

לפעמים אוורור הוא גם טוב, ואפילו נחוץ. אבל אחר כך, מה המחיר שמשלמים על הדוגריות שלנו? נכון, לא כל אי־הסכמה תייצר תוצר קטלני למערכת היחסים. ובכל זאת, כל חיכוך הוא הזדמנות שמאפשרת להעמיק את הקשר הבין־אישי. וכאן לא מעט אנשים שהדרכתי נעמדים בצומת: מצד אחד, הכעס או התסכול מרגיש כן, חי ואותנטי. מצד שני, הדיבור המווסת מרגיש כמו פרוטוקול, נכון אולי, אבל לא טבעי. כאילו אני מדקלם משפט טיפולי במקום פשוט להיות אני.

עם הזמן אפשר להגיע להכרה חשובה:

יש רגע קט בין הגירוי, הרגע שבו עולה לנו לגרון הדחף להוציא את מה שיש לנו בבטן, לבין הביצוע. שם נמצאת הבחירה החופשית שלנו. אם נפנים שהכעס הוא עוד משהו: שאני לא הכעס שלי, אלא האדם שנושא עכשיו כעס, פגיעה או אכזבה. וכשאני לא מתמזג לגמרי עם האמוציה, אותו מרווח הולך וגדל. זה מאפשר לנו לעצב בקשה אמיתית וכנה, שתגייס את השני להטות אוזן באמת.

מניסיוני אני יודע שכשאני מלמד זוגות את השיטה הזאת, לא פעם הם מגלגלים עיניים כי זה נראה מאוד פשוט. ואז כשמגיע שלב ההדמיה, כשאנחנו מביימים שיחה בינינו, פתאום מתחילים להבין עד כמה זה לא בא בטבעי, וכמה מאמץ צריך להשקיע בשביל לבנות משפט בקשה בסגנון הזה.

אני אוהב את השיטה הזאת בגלל שהיא מכריחה אותך להסתכל פנימה, להודות ולהכיר בנבכי הנפש שלך, שאתה בעצמך מתבייש לחשוף אותם, גם לעצמך. והאמת היא, שכשנעשים מודעים לעצמנו בעומק רב יותר, זה פותח שערים לשינויים משמעותיים יותר בכל תחומי החיים שלנו. גם בזוגיות.

אם אתה מזהה שאתה יודע מה נכון לומר, אבל ברגע האמת התסכול והכעס מתפרצים, זו לא רק בעיית תקשורת. נדרשת כאן עבודה פנימית: ללמוד לזהות מה קורה שם מתחת לכעס, ולבנות דרך לדבר אמת בלי להרוס את הקשר.

אם זה פוגש אותך בזוגיות או בהורות, אשמח לשמוע ממך.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה