התנגשות העולמות

יום שישי אחד, אחרי קניות אחרונות לשבת הלכתי ברגל ברחובות מגדל העמק עם זר פרחים ביד שקניתי לאשתי. בדרך פגש אותי יהודי ופרגן לי על הזר שקניתי. הרחתי שיש משהו מתחבא בין השורות של הפירגון שלו. הוא אמר שאני מחזיק ביד "שלום בית", והיה לו טון דיבור קצת אירוני. ואז הוא המשיך לשתף אותי, בלי שאשאל אותו, על המנהג שלו לקנות לאשתו פרחים ותכשיט… בכל ראש חודש. המשפט האחרון הכריע את הכף ועניתי לו: "קרבן לפייס את הדרקון, הא?".

זה היה סיכון, מי אמר שהבנתי אותו נכון? האישור לא איחר לבוא. מיד הוא סיפר לי על אשתו הכעסנית ועל הניסיונות החוזרים והנשנים שלו, שמלוות בהוצאות גדולות, לפייס אותה לגרום לה להיות, לפחות לפרק זמן קצר, אישה רכה ונעימה יותר.

כן. הוא מפייס דרקון.

מי מכם מזדהה עם זה? מי מכם מכיר את זה שאתם שופכים כספים ודאגה בשביל להביא שלום ואהבה לזוגיות שלכם, ולמעשה אתם שומעים רק תלונות וטענות וששום דבר מזה לא מועיל? מייאש ומתסכל כאחד.

מה התבלין החסר? מה אפשר לעשות בשביל לאחות את הריחוק?

העניין הוא שלמרות שיש לנו אזנים אנחנו נוטים לא להקשיב למה שנתפס בהם. המידע שמנענע את עור התוף שלנו אמנם נכנס למוח, אבל המוח מעדיף להקשיב למשהו אחר. לדעות הקדומות שלנו, למה שאנחנו כבר מכירים והבנו בינינו לבין עצמנו , ובכך מפספסים מידע רב ערך על מה שקורה בפועל בלב של השני, ולא רק במערכת החיזוי וההדמיה של הגוף שלנו.

אבל למה כל כך קשה לנו לשנות את הדיסקט? התשובה לא קשורה (כל כך) לאופי או להשקפה של האדם, אלא לאופן שבו הגוף שלנו בנוי. הוא בנוי באופן כזה שהוא מייעל כל תהליך שדורש אנרגיה. קבלת החלטות ולימוד אלה שתי פעולות שורשיות לקיום שלנו ומהתובעניות ביותר. הרבה יותר קל להקשיב לרחשי הבטן והלב מאשר להיות

ערני לפרקי זמן ארוכים בשביל לפרק מצב יומיומי ושיגרתי. הרבה יותר קל להסתכל דרך משקפי סטיגמה על הקרובים אלינו מאשר ללמוד אותם מחדש כל פעם. וזה בסדר. עד שאחד מבני הזוג מאותת "מאמי, צריך לעדכן את ההבנה שלך במי שאני ומה שאני רוצה". וזה נכון לשתי הכיוונים.

לכן צריך להיות דיאלוג, בעבור ששני הצדדים יציעו איזה מידע עליהם נבלע בתוך הסטיגמה ההדדית.

היא כעסה עליו על שקנה ערק במכולת ולא בזול יותר בסופר, הוא מתוסכל שהיא נשארה כועסת עליו גם אחרי שעשה לעצמו פדיחה והחזיר את הקניה וביטל את העסקה. מה הבטן/לב אומרים? מה היא עושה עניין מזה? הרי החזרתי את הקניה?

בפנים הוא יודע שזה קשור להתנהלות הלא יעילה, ואולי גם האימפולסיבית שלו. אבל זה דורש מאמץ גדול והרבה אנרגיה להציף את כל דפוסי ההתנהגות והרגש שלו שגורמות להתנהלות הלא יעילה הזאת (בעיניה, מי אמר שזה משתלם? שתקבל אותי כמו שאני!). ועכשיו באמצע הרחוב, הגוף בוחר בדרך הקצרה מהמשבר. להיות צייתן וחמוד, ולתת לה פרח קטן. העיקר שתעזוב אותו בשקט…

אלא שאנחנו יודעים, שעוד תקרית ועוד תקרית כזאת מצטברות. ההסתכלות והדימוי שלנו בעיני הבן או הבת זוג שלנו הופכים להיות פחות ופחות גמישים, כך כשגם כשאנחנו בסדר, הם מפרשים את ההתנהגות שלנו כמו משהו שהם כבר מכירים.

גם להם קשה להציף ולשכתב מידע שנרשם במערכת העצבים בזמן אמת. וקל יותר לראות אותו כאותו הבטלן שתמיד היה.

אז בואו נדבר על המוצא. מה שבעיני זה אבן התשתית לכל מערכת יחסים טובה. להסכים לזה שבאתם מכוכבי לכת אחרים. כל אחד מכם הוא עולם אחר. וכשהחלטתם לחיות ביחד, העולמות הללו מתנגשים.

כל מערכת יחסים מתחילה מהתלהבות והתאהבות. לא היינו ניגשים לשני אם לא היה ניצוץ של קסם שהצית לנו את הלב וגרם לנו להסתקרן באישיותו של השני. ההתחלה מרגשת, מוצאים הרבה מן המשותף, ונהנים ביחד. הדברים נראים ורודים. נראה שבאתם מאותו העולם.

ואז ההפרשים מרימים את ראשם, ומתחילים מאבקי הכח.

הקב"ה עזר ובשנים הראשונות לנשואי היינו גרים ליד רב חכם ובר דעת. אשתי הייתה חברה של הבנות שלו והיינו מתארחים אצלו די תדיר, ונוצר קשר משמעותי בינינו. וכמה טוב הקב"ה שזימן את היהודי הזה כשהעולמות שלנו התחילו להתנגש.

הרבה שנים לפני שהתחלתי ללמוד תורת הנפש (שגם זה בא כתוצאה מהעידוד שלו כשהיינו בשליחות), את ההסבר הזה שמעתי לראשונה ממנו.

מאבקי כח הוא שלב בלתי נמנע בכל מערכת יחסים. בשביל לצאת בשלום מהמצב הזה צריך להתבגר, מעבר למה שהיינו עד עכשיו.

היום, גם מתוך ניסיון אישי וגם על ידי שלמדתי והעמקתי בנושאים הללו אני יכול לשתף אתכם בנקודות המרכזיות של העניין.

בשביל להשכין שלום בין בני זוג נחוצים כמה מרכיבים:

לקיחת אחריות

יכולת להקשיב באופן פעיל

לקבל פרספקטיבה זרה לשלך

ומה שהכי חשוב, האמת הכי כנה שלך זה חצי מאמת גדולה יותר ואתה לא בעל הבית עליה. רק כשבני הזוג ילמדו לשמוע באמת אחד את השני ולבנות משהו חדש, שלא היה עד עכשיו, תתכן יציבות ונאמנות.

בואו נחזור לסיפור עליו ועליה, כשהוא קנה ערק ביוקר (ושילם על המעשה בריבית).

בסיפור הזה ברור שיש מסר מתחבא מתחת לשטח. ברור כשמש שהיא לא מרוצה מהאימפולסיביות שלו, שהפעם באה לידי ביטוי בקניה של משהו ביוקר. ובטוח אם היא תתחיל

לדבר, היא תגלגל עליו עוד הרבה פשעים ועוונות. הקושי הגדול יהיה שהיא תייחס את התארים והתלונות לאישיות שלו. "אתה כזה בזבזן", "אתה לא אמין" וכו'. הפניה האישית כבר מעודדת מגננה.

בשביל להיות יעילים חייבים לדבר על מה שמפריע לך בגוף ראשון, לא להודיע במה השני לא בסדר. זה יקל על שתיכם. גם גובר הסיכוי שהתשובה תהיה עניינית ולא מתגוננת וגם השיח יהיה על מה שמפריע, ולא באופי של השני. הרי אופי, כל עוד השני לא רוצה בכך, אין דרך לשנות.

ואז כשעסוקים בהקשבה צריך להרגיש שכל פיסת מידע שהשני מספר זה עוד מטבע מתוך אוצר קבור מתחת לחול של התסכולים היומיומיים. כמה שנבין את השני בלי להתגונן, נבין את מה שמפריע לו, יהיה לנו קל יותר למצוא פתרון אמפטי ולא ביקורתי.

הוא רצה ערק, או כי הוא חלש וצריך משהו שיענג את הגוף שלו בשביל להתמודד עם המצב הנפשי (במדידה והגבלה זה תקין) או שאולי הוא כל כך נהנה איתה והלב שלו שמח עד שהעונג "גלש" לאובייקט מענג חיצוני.התסריט השני מצוי, וכמה טרגי שביטוי מוחצן של חיבה גרם למשבר ביחסים. אמנם קטן, אבל מצטבר.

בסופו של דבר, "שלום בית" אמיתי הוא לא מס שמשלמים כדי "לפייס את הדרקון", אלא הנכונות להניח לרגע את המפות המנטליות הישנות שלנו בצד. המוח שלנו תמיד ינסה לחסוך באנרגיה ולתייג את הצד השני כ"בזבזן" או "כעסנית", אבל האמת היא שתחת החול של התסכולים הללו קבור אוצר של ממש.

בפעם הבאה שהעולמות שלכם מתנגשים, אל תנסו לנצח. נסו פשוט להקשיב באופן פעיל. כי כשמפסיקים להילחם על הצדק, מגלים פתאום שיש מקום לגשר ביניכם ולבנות משהו יציב.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה