כפתורי הקסם

יצא לי הרבה פעמים להיפגש ולעבוד עם אנשים מאוד רגישים לתחושות לא נעימות. גם המפגש הכי קל עם מצב שיכול להתפרש כפוגע או מאיים יגרום להם להגיב בכעס או בזלזול עוד לפני שהבינו מה קורה בכלל.

"איזה חוסר התחשבות", "מה נראה לו שהוא עושה!?", "קיבלתי מכתב מהבוס לפני חמש שעות, אני עדיין מזיע ודואג, גם אחרי שעניתי לו במכתב מפורט בן חמש עמודים".

מוכר לכם?

משהו שקרה להם, כמו נהג אוטובוס שדילג עם התחנה שבה הם עמדו, הערה קטנה של הממונה עליהם שהוציאה אותם משיווי משקל או מישהו שחתך אותם בעת נסיעה בכביש.

סך הכל דברים מעצבנים שקורים מדי פעם ואחרי כמה דקות נשכחים.

לא אצלם.

כמשהו בסגנון הזה קורה, הם מאבדים את השלווה שלהם ומתחילים מתוך דאגה ומעין פחד, לכעוס, לתרץ או להתנצל. וגם אחרי האירוע, כשהוא חוזר לבית הוא לא רגוע, ואין לו פניות בלב לא לאשתו ולא לילדיו. ועוד, שרף הרגישות שלהם בדרך כלל מאוד גבוה, וגם משהו קטן שבני הבית עושים שלא כפי מה שנראה לו, עשוי לגרום לו להתפוצץ בכעס. אולי הוא ירגיש שחרור רגעי. אבל אז הוא ישים לב למבט המבוהל והמבולבל (או המזלזל והמותש) של כל המעורבים. מה גרם לו להגיב ככה באופן חריף מסיבה לא משמעותית, לכאורה?

במשך השנים, הגוף למד לזהות מקרי סכנה, וכל פעם שהחושים קולטים משהו שמזכיר לגוף שסכנה או אי נוחות שעשויים להתרחש, הוא נכנס לדריכות. מה שמתואר כאן, סביר מאוד שמתאר תוצר של טראומת ילדות. בגלל חוויה קשה בגילאים הצעירים, כשהגוף עדיין צומח ומתפתח, ובפרט המוח מגבש את המבנה שלו, שהות ארוכה בסביבה מלאת דאגות משאירה את החותם שלה.

אולי מדובר בהורים קשי יום? או אולי בריונות בבית הספר או בשכונה? לאחר מעשה, יהיו ילדים שהגוף שלהם ילמד להיות תמיד דרוך, גם כשלא נשקפת סכנה. אלא שה"שיעור" הזה נשאר אתו גם בבגרות. לא מדובר בשיעור שהאדם למד בשכל ויש לו שליטה שכלית לחלק בין האירועים בילדות לבין מה שקורה לו עכשיו. למען האמת, הוא יכול לספר את הסיפורים שמתארים את הסבל שלו בצורה קרירה למדי. אלא שהחוויה נחקקה במערכת העצבים. שם קצת יותר מסובך לפעול שינוי רצוני. מסובך, אבל אפשרי עם מאמץ.

המחיר של זה בעיקר, שהוא ישרוף המון אנרגיה ומאמץ על דאגות ומחשבות טורדניות ופולשות בנוגע ליחסים שלו עם אנשים, עם הבוס, עם האשה ועם הילדים. והכי גרוע, הוא עשוי להתנהג עם האנשים האלה לפי אופן הדמיון שלו, ולא לפי איך שהם מרגישים כלפיו.

התגובה מצדם תהיה זהירות יתירה, הליכה על קליפות ביצים, ולבסוף, נטישה בכזה אופן או אחר.

אבל יש אור בקצה המנהרה. אפשר לקבל כיוון ולחשוב על דרכי התמודדות על ידי ניתוח של המצבים שמשליכים למצב הנפשי הזה – לזהות את הכפתורים שלוחצים עליך.

אפשרות טובה זה לנהל יומן שבו יהיה רשום את המצבים שעוררו תחושה לא נעימה שנשארה להרבה זמן. ולחפש את הטרנד, מה משותף לכל המקרים הללו? איך הובנה אצלו ההתנהגות של אותם האנשים, ולאיזה איום הוא הגיב. זה ייתן קצה חוט שיאפשר לחקור איך למד הגוף לזהות מצב "חירום". השלב הבא, זה לחקור איזה מחשבה או גישה חלופית אפשר לנקוט מראש פעם הבאה שתקרה תקרית דומה. איך להתכונן אליה מראש.

הכרתי יהודי יקר מאוד שסיפר לי שהוא זיהה באיזה מצבים הוא נוטה להיות כועס מאוד. וכשהוא ידע מראש שכזה מקרה מחכה לו מעבר לפינה, הוא היה מדבר ומכין את עצמו מראש למצב. הוא היה אומר: "חיים, אתה הולך לכעוס מאוד עכשיו. אתה יודע מה הם הולכים להגיד לך, תדע אתה הולך לכעוס". הוא סיפר לי שעצם ההכנה למפגש גרמה לתחושת הכעס לבוא בצורה נשלטת יותר.

אתם מכירים אנשים כאלה? אולי אתם מזדהים עם מה שכתבתי? תנסו להסביר לאותם האנשים שזה לא אשמתם שהם סובלים. הגוף פשוט מנסה לשמור על עצמו. הטרגדיה אבל, מה שמשלמים האנשים שמסביב. תעודדו אותם, יש דרכים לרפא את הפצעים האלה וללמוד שיעורים חדשים. תראו להם לפחות את הכלי הזה.

אתם מזומנים לשלוח אלי שאלות בתחומים שאני כותב עליהם, ואשתדל לתת מענה כאן בתור או\ו לכם באופן פרטי.

בשורות טובות ושלום ושלווה פנימיים לכולם.

https://linktr.ee/veyoazaich בכבוד ובברכה, אלכסנדר סורוקה, מאמן מנטלי.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה