חמלה עצמית, נוגדן לבושה -חלק א'

בושה זה רגש חזק ואכזרי. יש בו משהו טוב, היא שומרת עלינו שלא נעשה דברים שעשויים לפגוע בנו מוסרית או להיות מנודים מהחברה. מצד שני, כשהחיישן של הביישנות לא מכויל, אנחנו עשויים למצוא את עצמינו "מסורסים" מהיכולת לצאת לעולם, בגלל הפחד של איך ניתפס בעיני האחר.

השבוע, אני רוצה להציף למודעות את העבודה הנפלאה של שתי פסיכולוגים קריסטינה נאף וקריסטופר גרמר (Christina Neff, Christopher Germer). הם הגו את הרעיון של מדיטציית מיינדפולנס של אהבה וחמלה עצמית. הרעיון, הוא לתת לעצמך את האפשרות להיות חמלתי כלפי עצמך, ולהרגיש ראוי, רצוי ואהוב.

איך זה עובד? בגדול, קריסטופר גרמר מסביר שהסיבה לביישנות זה הצורך העמוק שטבוע בנו, להיות רצויים ואהובים. בגלל כל מיני סיבות, נרקמה התפיסה בתוך הנפש של האדם, שהוא לא ראוי לאהבה והכרה מצד האנשים שסובבים אותו. למשל, משפט כמו "אנשים מסתכלים עלי כאילו אני דפוק" מאותת על זה. אנשים שגדלו בסביבה שלא סיפקה להם את האהבה שנחוצה להם סיגלו לעצמם סגנון של הדחקה והתרחקות מאנשים, או להיות עצמיים מדי, וכמו שהארכנו לפני שבוע. לאידך, הרי הצורך הזה לא הלך לשום מקום, ולכן האדם כן מאוד מודד את התגובות והצרכים של עצמו שיהיו תואמים לציפיות של הסביבה, במגמה שיהיה נאהב. אלא בגלל שהוא לא יודע "איך" זה להיות נאהב, הוא נחנק מבושה, זאת אומרת, מסר תת הכרתי של "אתה לא באמת מספיק טוב", שבפועל אף אחד לא אומר לו. (לטובת ההסברה, נקטתי תסריט אפשרי אחד. למעשה הבושה החריפה, מה שמוליד חרדה חברתית, יכולה להתהוות ממגוון רחב של חוויות).

בשביל לטפל בזה, צריך להפנות את תשומת הלב לשלש גורמים:

התחושה של הבושה בגוף

תחושה של בידוד

הצורך בלהיות נאהב

בגלל קוצר היריעה, היום נפרק סעיף אחד, ושבוע הבא בעזר ה', נפרק את שתי הסעיפים האחרים.

תחושה של הבושה בגוף: לכל רגש מלווה תחושה גופנית מסוימת. הזעה, דופק מהיר או חזק, כיווץ באזור הבטן, כתפיים נפולות או מתוחות והדומה. אנחנו רוצים לזהות את הבושה בגוף שלנו, עוד לפני שאנחנו נסתכל פנימה ונגיעה למסכנה שאנחנו מתביישים.

דוגמא לדבר, היה לי לקוח מאוד מצפוני. הוא הרגיש רע כל פעם שהיה קיים חשש, שהבן אדם שדיבר אתו איכשהו לא מרוצה ממנו. פעם ראה אותי מתוך הרכב שלו, מחכה בתחנת האוטובוס, דקה או שתיים לפני שהאוטובוס בא, ועצר בשביל לבקש מחילה על זה שהוא לא יכול להקפיץ אותי...

ובכן כאן זה נבע מדרישה עמוקה מעצמו להיות "בסדר". הבעיה שה"בסדר" שהוגדר אצלו בראש, אין בן אנוש שיוכל לעמוד בדרישה הזאת. וממילא, הוא מרגיש בושה כשהוא לא עומד בסטנדרטים הללו שקבע לעצמו.

כשנפגשנו, הוא עוד הפעם התנצל וביקש לדעת אם זה באמת "בסדר" מצדי שהוא לא נתן לי טרמפ (שלא הייתי צריך), והיה לו קשה להסביר למה זה כל כך מפריע לו.

ככה זה אצל רוב האנשים שחווים בושה, הם יסבירו את ההתנהגות שלהם כמשהו מוסרי, ולפעמים בכלל לא יצליחו לנמק למה זה מפריע להם כל כך.

כשקורה לכם משהו דומה, תעצרו רגע. קחו כמה נשימות עמוקות בשביל להתאפס על עצמכם ותבדקו איזה איזורים בגוף כביכול "צועקים". איבר רגוע, בכלל נרגש וכאילו אינו. איבר כואב, מנסה לדבר אתנו. ברגעים האלה של הבושה ותחושת האחריות. איזה מקומות בגוף מורגשים יותר? תנסו לשים לב לפרטים. לא רק איזה איבר מרגיש ומה הוא מרגיש. נסו לתאר "איך" הוא מרגיש את התחושה. חשוב לנו ללמוד את התחושה בגוף בשביל להכיר טוב יותר את הבושה, מתי היא באמת הסיבה לאי נוחות שלי. ככה נהיה מודעים יותר לעצמנו ונדע להתנהג באופן מושכל במפגשים הבאים עם הבושה ורגשי האשם.

בע"ה נמשיך שבוע הבא, בצירוף של כמה עצות מעשיות, בנוסף להנ"ל, כשאחת מהן מאוד אפשרית ליישום גם שלא במסגרת טיפול. התוצאות, מניסיוני האישי, מדהימות.

אתם מזומנים לשלוח אלי שאלות בתחומים שאני כותב עליהם, ואשתדל לתת מענה כאן או\ו באופן פרטי.

בשורות טובות ושלום ושלווה פנימיים לכולם.

https://linktr.ee/veyoazaich

בכבוד ובברכה, אלכסנדר סורוקה, מאמן מנטלי.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה