כשהגוף שוכח איך להרגיש בטוח

הנושא של טראומה נפשית מאוד רלוונטי במציאות היום בצל המלחמה ומאות ואלפי אנשי המילואים והאזרחים שנחשפים לחוויות מטלטלות. בשבועות הקרובים הייתי רוצה להרחיב על שתי הביטים בנושא הטראומה. ההיבט הגופני ההיבט הנפשי. בשתי התורים הקרובים נדון בהיבט הגופני, ובע"ה אתן כלים שיכולים להקל על התופעות במקרים הקלים יותר.

טראומה זה כמו לאכול חצץ או אבנים, זה נכנס לפה, אבל זה לא מתעכל, שובר שיניים ונתקע בתוך הגוף. מה המשמעות של המשל הציורי הזה? בגדול זאת חוויה חדשה ומטלטלת שבאה בהפתעה. וההפתעה הזאת יכולה לבוא גם מהאדם עצמו, כשפתאום הוא נשבר ומוצא את עצמו בתנועה נפשית אלימה, ולאחר מעשה מזועזע מעצמו או מחוסר האונים שבו הוא נמצא. מה שאני מנסה להגיד, שטראומה זה דבר אישי. אותה חוויה שיחוו מספר אנשים, לא תשאיר את כולם מצולקים. טראומה זה אירוע או חוויה שלא למדנו או לא חווינו בעוצמה חלשה יותר לפני זה, ועכשיו הנפש לא יודעת איך להתמודד אתה.

נתחיל מדוגמא לטראומה שנולדה מזה שהבן אדם הופתע מעצמו דווקא. למשל בן אדם שכמה דברים השתבשו ברצף בפרק זמן קצר, וגרמו לו להרגיש דאגה חזקה ובלבול. נניח לדוגמא, שבאותו היום הוא קיבל בשורה על פטירה של קרוב משפחה חשוב, ובו ביום פוטר מהעבודה. בדרך חזור היו פקקים, היה לו הרבה זמן להרהר וליפול עמוק לתוך התהום של הייאוש והדאגה, עד שכמו נר שנשרף כמעט עד הסוף, בקושי נשאר לו משהו מהזהות שלו שלא היה עמוס ושטוף בדאגות ותחזית קודרת על העתיד. ואז הוא חוזר הביתה, וגם שם הדברים לא פשוטים. הבן אדם הזה נשבר, ומתפרץ בצורה אלימה על בני הבית. הוא אף פעם לא היה כזה. הילדים בהלם, האשה בהלם, והוא בהלם. הוא לא מזהה את עצמו, מאיפה זה בא לו? מכאן בני הבית יזהרו ממנו ויתחילו להתרחק. הוא בעצמו יהיה מבולבל ממה שקרה כאן, ואולי, יפתח תגובה פוסט טראומטית, דווקא לאלימות שלו כלפי הילדים או האישה, ה' ישמור.

אחרי מלחמת ווייטנאם, עסקו אנשי מקצוע באמריקה בלנסות להבין איך לעזור לחיילים הרבים שחזרו מצולקים נפשית משדה הקרב. לא פעם, הסיפור הטראומטי היה לא רק על אובדן חייהם של חברים לפלוגה, אלא גם מעשים לא אנושיים שחיילים מסוימים ביצעו לאור האובדן הנ"ל. הזיכרון של הפעולות שלהם רדף אותם, והם פחדו להקים משפחה או ליצור קשרים אישיים בגלל שפחדו שה"שד" הזה יצוץ שוב.

או אדם שעבד ברפואה, שבא לטפל בגופה (וגם זה, לצערנו, ראינו לא שווה בכל נפש. גם גופה מספרת סיפור, ויש סיפורים שעדיף לא לשמוע), לא יתפעל מזה כמו מישהו שאף פעם לא נחשף לזוועות של המוות.

לא כל אחד יצולק על ידי המצבים שתיארתי. זה מאוד תלוי בהרבה גורמים בנפש ובגוף. ומכל מקום, כשזה קורה, זאת עסקת חבילה לא נעימה.

במילים אחרות, כשקרה משהו שבא מחוץ לעולם החוויות שלנו ופלש בבת אחת אלינו. הגוף לומד את זה, והוא מבין שבשביל להישאר בחיים, צריך לפתח שיטות התגוננות לפעם הבאה שזה, או הדומה לזה, יקרה.

עכשיו, קשה לנבא מה יהיה הדבר שהגוף יתמקד בו בשביל לזהות מצב סכנה. יכול להיות שזה חפץ, כמו תיק או פאוץ', בדומה למה שלבש הפוגע, צליל כלשהו או ריח. ועכשיו כל פעם שיכנס תיק או פאוץ' לשדה הראיה, הסובל מדחק פוסט טראומתי יזהה מיד את סממן הסכנה, והגוף יכנס למצב דריכות. וכל זה ללא היבט אם באמת נשקפת סכנה. וגם בלי חפץ חיצוני, לזיכרונות קשים יש נטייה מעצבנת לצוף ולפעול את אותה הפעולה של הדריכות.

בשבוע הבא אני אתאר בעזר ה', על מה בעצם קורה בגוף שלנו לאור טראומה. במקרים של תגובה קלה יחסית של טראומה או מתח נפשי כללי יש כלי פשוט שאפשר להשתמש בו בשביל להקל על מערכת העצבים. בעזר ה' אכתוב עליו שבוע הבא.

אתם מזומנים לשלוח אלי שאלות בתחומים שאני כותב עליהם, ואשתדל לתת מענה כאן או\ו באופן פרטי.

בשורות טובות ושלום ושלווה פנימיים לכולם.

https://linktr.ee/veyoazaich

בכבוד ובברכה אלכס סורוקה, מאמן מנטלי

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה