כשהגוף שוכח איך להרגיש בטוח

השבוע, כמו שכתבתי לפני זה, בואו נדבר על המערכת שאחראית לשמור עליך בחיים, המערכת הסימפתטית. עיקרה נמצא בחלק העליון של עמוד השדרה, ומחוברת לכמה אזורים מרכזיים במוח שאחראים להתנהלות האוטומטית של הגוף. היא חלק ממערכת שאחראית על התפקוד הגופני שאין לנו שליטה עליו. כמו הזרם של הדם שלנו, מערכת העיכול והדומה, זה כאילו קורה מעצמו ולכן אנחנו קוראים למכלול הזה "מערכת העצבים האוטומטית".

המערכת הזאת, במידה מסוימת, מנוגדת ועצמאית מהמערכות שקשורות לתפקוד הערני שלנו (בעיקר, מה שנוגע לנו, האזור של המוח הקדמי שנמצא באזור המצח ונמשך עד סוף המקום שבו לתינוקות יש עצם רכה בתחילת חייהם). האזור הזה אחראי לניתוח של נתונים, הסקת מסקנות וקבלת החלטות מודעות. בעצם ה"אני" החושב משתמש בשטח הזה. הוא די איטי (יחסית) בתפקוד שלו. כמו שרואים בפועל, שכשנמצאים בסכנה אין זמן ללמוד את העובדות ולנתח את המידע בשביל לקבל החלטה מושכלת, מאוד יכול להיות שלא תגיע לשלב הזה בכלל. נדרשת פעולה מהירה בשביל להינצל. החלק הקדמי הזה של המוח שייך למערכת השליטה המודעת שלנו שנקראת המערכת הפארה-סימפתטית (תרגום: מעל הסימפתטית).

כשהגוף מזהה סכנה, הוא מדכא את המערכת הפארה-סימפתטית ומפעיל את המערכת הסימפתטית. מה שקורה, העישונים נפתחים, הדופק עולה ומופרש הרבה אדרנלין בדם ועוד תופעות. זה גורם לאדם להיות אקסטרה דרוך והגוף מוכן יותר לזהות ולהגיב לסכנות.

במצב הדחק הפוסט-טראומטי המערכת הזאת עובדת ודרוכה רוב שעות היום. כמעט ואין הבחנה בין מצב בטוח למצב של סכנה. והכי גרוע, מתחילים להיווצר רעיונות שיצדיקו את תחושת האיום. זה בגלל שהמוח בטבע שלו לא מסוגל לסבול חוסר חפיפה בין הנתונים שהוא אוגר, לבין מה שקורה בסביבה. הוא ייצר "הסבר" לתחושה של הסכנה שמרגיש האדם שמצדיק את ההתנהגות הדרוכה שלו. ושוב, מדובר לא במצב של סכנה אמיתית, אלא כשקרה משהו שהזכיר לגוף את המקום או המצב שבו הוא היה חסר אונים מול אירוע שטלטל לגמרי את עולמו. מאחר שהגוף רוצה לשמור על עצמו, לכן הוא נדלק.

תופעה דומה קוראת לאנשים רגישים במצבים מלחיצים. דיברתי עם לקוח היי-טקיסת שחיפש עבודה הרבה זמן. במקצוע שלו הוא בודק תוכנה, ודי מוכשר ממה שהבנתי. והוא התלונן שכשהוא קיבל משימות בעת הריאיון, בתחומים שעבד בהם, בכל זאת הוא קופא וכאילו שוכח כל מה שעשה במשך שנים. הבחורצ'יק די ביישן, ולחבר'ה כאלה יש רגישות למצבים לא מוכרים. וכאן הצורך להרשים מישהו ולהפגין את עצמו, העמיס עליו. אצל חברה רגישים, מצב חדש ולא מוכר עשוי להדליק את המערכת הסימפתטית, והוא קופא. או על כל פני יותר דרוך ונזהר. נדרשת ממנו פעולה קוגניטיבית של חשיבה הגיונית, וכמו שלמדנו, כשהגוף מזהה סכנה, הוא מחליש את החלק הזה של המוח. הוא לא טיפש, ממש לא. הוא מבוהל.

בשביל לעזור לו, לימדתי אותו טכניקה פשוטה להחריד שאני מלמד כל לקוח חדש שחווה חרדות. קוראים לזה אנחה פיזיולוגית (Physiological sigh). הפעולה שלה שהיא מגרה עצב מרכזי שנקרא עצב התייר (Vagus nerve), שמחקרים הראו שעל ידי הגריה נכונה של העצב הזה, המערכת הסימפטית נרגעת, והשליטה עוברת למערכת הפארה-סימפטית. וזה קורה מהר מאוד.

חשוב לציין, שזה לא פתרון לבעיה של חרדות, אבל זה כן מאפשר לייצר חלונות של רוגע בשגרה.

אז איך עושים את זה? קחו נשימה עמוקה מהאף, עד שלא יישאר עוד אוויר בריאות. תעשו הפסקה קצרצרה, ותדחסו עוד אוויר מעבר ליכולת הקיבול של הריאות (תתפלאו, אבל יימצא מקום לאוויר הזה), ואז תוציאו את האוויר לאט דרך הפה עם שפתיים מקובצות, כאילו אתם נושפים על משקה חם לקררו.

מי שנמצא במתח נפשי, חרדה לאו דווקא, ירגיש תחושת רוגע ניכרת באופן כמעט מידי. תשימו לב לתחושה הזאת. והייתי ממליץ לעשות את הנשימה הזאת עוד פעמיים, עד שתראו שלא נעשה שום שינוי בתחושה שלכם על ידי נשימות נוספות.

אתם מזומנים לשלוח אלי שאלות בתחומים שאני כותב עליהם, ואשתדל לתת מענה כאן או\ו באופן פרטי.

בשורות טובות ושלום ושלווה פנימיים לכולם.

ואני מאחל לכם בהצלחה, ושוב, אם אתם מחפשים עזרה ממשית ויעילה לגבי כל מה שכתבתי, אתם מוזמנים לפנות אלי.

https://linktr.ee/veyoazaich

בכבוד ובברכה אלכס סורוקה, מאמן מנטלי

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה