כחה של נחישות –תפיסה מקובעת לעומת תפיסה צומחת

מה מבדיל בין אדם שקם מהקרשים לאחרי נפילה, לאחד שמעדיף לחבק את הקרשים? בין אדם נחוש לבין אדם מתייאש? צורת החשיבה שלו. השבוע הייתי רוצה לשתף אתכם רעיון פשוט, אבל מהותי מאוד לגבי כמעט כל תחום חיים. להכיר לכם את צורת החשיבה הסטטית והמקובעת לעומת צורת החשיבה הצומחת. הרעיון הוגה על ידי פרופסור קרול דוואק מאוניברסיטת סטנפורד. המחקר שלה מצא, שילדים או בוגרים שאימצו לעצמם את האמונה שהכישרונות והיכולות שלהם ושל אחרים זה דבר מולד ולא ניתן לשינוי, יהיו רגישים פי כמה לאכזבות מכישלונות. לעומת זאת בן אדם שאימץ את ההכרה שניתן ללמוד ולהשתפר יהיה לו הרבה יותר קל לקום מכישלון. ויתרה מזה, יהיה לו ניצוץ של הנאה מכישלון, כי ייחשף בפניו איפה עליו להשקיע מאמץ.

המחקר הראה שצורת חשיבה מקובעת היא סיבה למגוון דפוסי התנהגות בעיתיים ואפילו לא מוסריים. באחד הניסויים, באוניברסיטה אמריקאית, תלמידי שנה ראשונה שהשתתפו בניסוי, מילאו שאלון שאיתר את צורת ההסתכלות שלהם. ובמהלך השנה עברו מעקב פסיכולוגי. הממצאים היו מעניינים. אצל תלמידים שסומנו כבעלי הסתכלות מקובעת, כשהתחילו לקבל ציונים נמוכים, מאותו הרגע הייתה ניכרת ירידה משמעותית בציונים שלהם לאורך השנה, הם קיבלו מכה שלא ידעו איך לקום ממנה. לעומת סטודנטים עם חשיבה צומחת, שגם אחרי צניחה בציונים, קמו על הרגליים ושפרו את הביצועים שלהם. המקובעים, כשרואינו האשימו בכישלון שלהם גורמים חיצוניים, והיה להם מאוד קשה לקבל את האחריות על עצמם. ועוד, הם התחילו לשקר ולרמות במבחנים... ומה שהכי מעניין בעיניי, הוא שבתקופת הלחץ שבאמצע השנה, בחודשי החורף, שהיא התקופה שמתאפיינת בדיכאונות אצל כלל הסטודנטים לאור הלחץ העצום מחמת בחינות אמצע הסמסטר ומערכות היחסים שמתערערות בתקופה הזאת בגלל הלחץ הנ"ל, מי שאופיין בתפיסה מקובעת סבל מדיכאון קשה שהלך והחמיר לעומת התלמידים עם התפיסה הצומחת. מה שמעניין פה, הוא שגם התלמידים עם התפיסה הצומחת חוו דכאון, אבל הדיכאון היה לפרק זמן מוגבל, והיה להם קל יותר לשמור על המסגרת האקדמית. שכידוע, במקרה של דכאון, שמירה על משמעת של סדר יום קריטית בשביל לא להחמיר את המצב הנפשי.

המכה שמקבל מי שלא מאמין בצמיחה אישית היא אנושה. תדמיינו את זה לרגע, מישהו שלא מאמין שאפשר להשתנות, וכל ההצלחה שלו (או "לא יוצלחיות" שלו) היא תכתיב של הגורל. ברגע שחווה כישלון, מבחינתו כל הדימוי העצמי שלו מתנפץ ללא תקווה להשתקם. האנשים הללו לאחר שהכירו שגם הם יכולים להיכשל, יעשו הכל בשביל למנוע מזה לקרות. לברוח ולהתחמק, לשקר ולהאשים את האחרים. לקיחת אחריות מצדו, משמעותה להכיר בכך שיש בו פסול ללא תקנה.

את הערך המצמיח הזה אפשר להטמיע בתוכנו ובילדינו בכך שכאשר ניתן להם הערכה, במידה והיא שלילית, נוסיף את המילה, כרגע או בינתיים. "אתה ציירת ציור יפה, אבל את הפרפר בינתיים אתה לא מצליח לצייר נכון", "המבחן הזה עם ציון נמוך, אתה בינתיים לא עמדת בדרישות הלימודים שלך" או "אני ממש לא מצליח לקדם את העסק שלי, אני עדיין לא מספיק מבין בשיווק".

המילה בינתיים הופכת את השיקוף של המצב ממשהו אישי וביקורתי, למשהו שמקנה פרספקטיבה, מיקוד ותקווה.

עוד דגש ד"ר דווק שמה, הוא כשנותנים מחמאה, למקד אותה על המאמץ שהושקע ולא על הכישרונות. בני אדם בנויים בכזה אופן שהם אוהבים לחזור על ההתנהגויות שמזכות אותם בתחושה החמימה של ההערכה. לכן אם המחמאה תתמקד בתכונת נפש (אתה כזה חכם! מוצלח! חזק! יפה! והדומה), יתפרש כ"אתה מוערך כשאתה כך וכך". בגלל שמדובר בשמות תואר, לא תמיד האדם במצב להיות חכם או גיבור, ובגלל המחמאות, הוא עשוי לפחד מזה. הרי לימדנו אותו, שדווקא אנשים כאלה יקבלו את ההערכה. לעומת זאת כשהמחמאה תתמקד במאמץ ובהשקעה שהוא עשה, כמו "חיפשת הרבה זמן ומצאת!" או היה לך קשה ומאתגר, והצלחת להתגבר, כל הכבוד!", הוא ילמד להיות יעיל וחרוץ יותר. לא לרדוף אחרי התגית של התואר היפה, אלא בכל מצב שהוא להיות בן אדם יעיל.

לסיכום, לא צריך לחפש להיות מושלם. תחפשו לעשות כל מה שביכולתכם.

אתם מזומנים לשלוח אלי שאלות בתחומים שאני כותב עליהם, ואשתדל לתת מענה כאן או\ו באופן פרטי.

בשורות טובות ושלום ושלווה פנימיים לכולם.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה