או חברותא או מיתותא

במאמר הקודם הצבעתי על בעיה אוניברסלית הטבועה עמוק בטבע האנושי: האופן שבו אנו מפרשים את החיים. כאשר אנו עסוקים וממוקדים במשימה אחת, גדולה ככל שתהיה חשיבותה, תמיד נוצר "שטח עיוור". הריכוז בביצוע מטרה מסוימת בא בהכרח על חשבון הכרה והרגשה בתחומים אחרים.

דוגמה בסיסית לכך היא אב הנאבק להכניס כסף הביתה מתוך דוחק כלכלי. באופן טבעי, בשל העיסוק בהישרדות, הצרכים הרגשיים והנפשיים של אשתו וילדיו הופכים לרעש רקע. אין לו כוח עיבוד קוגניטיבי להתייחס לשני המישורים בו-זמנית: הפרנסה תבוא על חשבון הקשר המשפחתי, כפי שקורה גם בדוגמה של רכישת דירה.

מדעי הקוגניציה הגיעו למסקנה כי כדי להתמודד עם מנגנון טבעי זה, לאפשר קבלת החלטות נכונות יותר (בניגוד למרדף אחרי יעדים קטנים מתוך הסתכלות מצומצמת), נחוצה לנו "אקולוגיה של גישות".

כלומר, לא מדובר בטיפ בודד של "מה" ו"איך" לעשות, אלא באימוץ מודע של מספר כלים וגישות לתהליך הלמידה וקבלת ההחלטות שלנו. ה"למידה" אינה רק מתוך ספרים; גופנו לומד כל הזמן, והמוח מסיק מסקנות מכל חוויה. כאשר נתרגל לגשת לתהליך זה במודעות לתפקידים ולמעלות של הכלים שנכיר, איכות החיים שלנו תעלה דרגה.

הכלי הראשון והפשוט ביותר: "עוד זוג עיניים". אם הבעיה היא התמקדות יתר היוצרת עיוורון לגזרות אחרות, העצה הראשונה היא פשוט "להשיג" עוד זוג עיניים. כלומר, להיעזר באדם שיוכל להפנות את תשומת הלב שלנו למה שמתפספס.

אך העניין עמוק יותר. "עיוורון קוגניטיבי" אינו רק שכחת פרטים טכניים, כמו אדם שאורז מזוודה ושוכח משהו. זהו עיוורון של צורת חשיבה. האדם נכנס לתבנית חשיבה מסוימת, שמגדירה מראש דברים מסוימים כמיותרים או בלתי-רלוונטיים. בדוגמה של ההורה הטרוד בפרנסה, הצרכים הנפשיים של ילדיו נתפסים כהיסח דעת מהצורך הדחוף יותר של ההישרדות הכלכלית.

ה"עוד זוג עיניים" הוא מישהו שלא חושב כמונו. עלינו להכיר בכך שאנו עלולים להיות מסונוורים מהבהלה, הרצון או הרעיון שלנו, וכי סביר להניח שאנו עושים טעויות. לכן, דעה של אדם שמבין את המצב אך אינו שקוע בו רגשית או מחשבתית, תעזור לנו לחדד את הבנת המצב ולתכנן מסלול פחות הרסני ובריא יותר.

אפשר להביא כאן שתי דוגמאות: בלימוד, זוהי החברותא. בלימוד מעמיק, כל אחד תופס פרטים שהשני מפספס. כאשר מתחילים להתפלפל, התגובה הטבעית היא להתווכח, כי כל אחד מרגיש שהבנתו נכונה. כדי לא לפספס את המתנה שבהכרה יסודית יותר של הסוגיה, כדאי לשאול ולחקור איך הגיע השני למסקנתו. סביר להניח שהוא הבחין במשהו שאתה לא ראית, וההפך. כך כל אחד מעשיר את השני, מצמצם טעויות ויוצר הבנה שלישית, נקייה ונכונה יותר.

וגם בזוגיות. זהו בן או בת הזוג. בהנחה שלכל אחד תפקיד (האב יותר עסוק עם העולם בחוץ, האם רגישה למשק הבית וצרכי הילדים), כל אחד מבין שאינו יכול להיות בשתי החזיתות כאחת. הצרכים של הבית דורשים את נקודת המבט האחרת של השני. בדוגמת ההישרדות הכלכלית, איזון הצרכים הנפשיים של המשפחה דורש לעיתים ויתור מהמרדף אחרי הפרנסה, ופרופורציות הוויתור יכולות לצמוח רק כאשר שני בני הזוג משתפים ומתחשבים בדאגות של השני. יש לשמוע את שני הקולות ולייצר דעה שלישית משותפת.

התהליך הזה, של שיתוף פעולה בין כוחות מנוגדים, נקרא עיבוד יריבי. זהו מנגנון נפוץ בטבע, בו כוחות נגדיים פועלים יחד כדי לייצר ולשדרג מערכת קיימת. המוח שלנו, למשל, מייצר תמיד הדמיה של מה שיכול לקרות. כשיש לאדם תשומת לב מספקת לראות מה קורה בפועל, המוח משנה את מנגנון הניבוי שלו ומתחשב בעובדות החדשות שהתגלו. אצל ילדים תהליך זה ניכר יותר; מבוגרים צריכים להשקיע מאמץ מודע כדי "לחוות" מחדש את המנגנונים השכליים שלהם, ולכן קשה להם יותר להשתנות.

לסיכום, המאמץ המודע לצאת מה"שטח העיוור" דורש מאיתנו ענווה והכרה בכך שאנו זקוקים לפרספקטיבה אחרת. בין אם זו חברותא בלימוד, שותף לחיים בזוגיות, או חבר מבין בעסק – הדרך להחלטות נכונות יותר ולחיים עשירים יותר עוברת בשמיעת הקול השני, ובייצור אותה "דעה שלישית" נקייה ומאוזנת. אם אתם חשים שאתם זקוקים ל"עיבוד יריבי" כדי לחדד את המטרות שלכם, לפרוץ דפוסי חשיבה ולתכנן מסלול בריא יותר בחיים האישיים או העסקיים – אני מזמין אתכם ליצור קשר. יחד, נשיג את ה"זוג עיניים" הנוסף שיאפשר לכם לראות רחוק וברור יותר.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה