אני הרצוי מול אני המצוי

אחד המכשולים הגדולים בביטחון העצמי הוא ההשוואה לאחרים – ואפילו לעצמנו. זאת דרך נפלאה לרסק דימוי עצמי של בן אדם. אם נשווה את עצמנו לאחרים שוב ושוב, בלי להתחשב בהבדלים האישיים, הדימוי העצמי שלנו ייהרס במהירות.

לדוגמא: "למה אין לך רכב כמו של חיים? אתם באותו הגיל, למדתם באותם המוסדות, איך זה שאתה לא מצליח כמוהו?" או "למה הבית של השכנים שלנו תמיד נוצץ, ואת לא משתלטת על הניקיון אצלנו?" או "למה יוסי קיבל 85 במבחן, ואתה 60? הרי אתה למדת גם את החומר!" ועד כהנה ואחרות. ויש גם סוג השוואה קטלני ביותר שלא כולם שמים לב אליו. ההשוואה שהאדם משווה את עצמו ל...עצמו. אצל כל אחד מאתנו התגבשה במשך החיים תפיסה מסויימת לגבי איך בן אדם שמתחבר לאחרים, מתפרנס בכבוד, מחזיק בית ומגדל ילדים צריך להיות. מן הסתם היו דוגמאות שהיוו בשבילנו השראה. יכול להיות שכעסו עלינו שלא בצדק כשהיינו קטנים, ומאז למדנו שבשביל להיות אהובים על אחרים, צריך ליישר קו עם קריזות שלהם וללכת בעדינות על קליפות של ביצים.

אחר כך, בגיל הבגרות, כשכבר לא מחויבים כל כך למי שחינך אותנו, מרגישים חוסר שביעות רצון מעצמנו. תחושה של פספוס, או לפעמים רגשי אשם קשים על כך שלא היינו מספיק מתחשבים באחרים, והדומה. הסיבה לזה, שאנחנו מצפים מעצמנו לעמוד בסטנדרטים שספגנו מהסביבה בגילאים צעירים יותר או שמאמינים שרק שכשנהיה כמו פלוני אלמוני, רק אז תבוא ההרחבה. אנחנו משווים את עצמנו לאדם שלא קיים. אנחנו רק מאמינים שכך צריך להיות בשביל להיות אהוב\מוצלח\מקובל.

בשביל לעלות על פס חשיבה בריא יותר, חשוב קודם כל להבחין במחשבות שלנו במחשבות של השוואה לאחרים. מזהים את זה כשצצה תחושה של כאב בלב או תסכול אחרי שראינו מישהו, שבעינינו, יותר טוב מאתנו בתחום כזה או אחר. קנאה לאו דווקא, יותר שנאה עצמית. זה סימן למחשבה שצריך להפנות אליה אצביע מאשימה ולהגיד, "לא חבוב, אתה לא תרבוץ אצלי בראש", ולהפטר ממנה.

ומה שנוגע להשוואה עם הגרסה ה"רצויה" שלי, בשביל לאתר את המחשבות שמפילות את האדם בפח, כדאי לנהל רישום בפנקס ששם ירשמו את האירוע שגרם לתחושה של סלידה כלפי עצמו, ואיזה מחשבה עברה אז בראש. "אני לא מספיק מסודר", "אסור לי לאכזב את...", "אסור לכעוס", "צריך לעשות מה שמבקשים ממני" והדומה.

לאחר זמן להסתכל ברישום הזה ולהבין, מה בעצם אני מצפה מעצמי. כשעושים את זה לאחר מעשה ולא בעת הדאגה, אפשר להעביר מבט ביקורתי על המחשבות הללו. מי מהן מהוות דרישה אמיתית לשיפור באישיות, ומי מהן דרישה לא הגיונית שלא משרתת שום מטרה חוץ מלייסר את האדם החושב. קוראים לזה מציאת פערים בין ה"אני המצוי" לה"אני הרצוי". ההמשך הוא לראות מה מתוך הדברים שנרשמו הם בעלי ערך, ולהתחיל באופן מודע לחתור לרכישת התכונה הזאת.

התחושה של הדימוי העצמי תזנק כשהבן אדם לוקח, במודע, את האחריות על החיים ותכונות הנפש שלו. המכשול הגדול ביותר לשינוי הוא העמימות. ברגע שנוצרת בהירות לגבי המצב, ואפשר להתחיל לתכנן ולבצע פעולות בשביל להיות אדם טוב ומסוגל יותר, מתקבלת תחושה של שליטה על החיים. ותחושה של שליטה, מקנה רוגע נפשי.

התנועה הזאת של קבלת בעלות על החסרונות של האדם, בעיני זה חלק מתכנית העל של הקב"ה. הוא רוצה שנהיה שותפים שלו למעשה בראשית, והגוף והנפש שלנו לא יוצאים מן הכלל. כל שינוי בתפיסה שלנו ביחס לעצמו, יגרור אתו שינוי של הסתכלות על העולם שסובב אותנו. דוגמא פשוטה ממה שכתוב כאן, מי שמרגיש שיש לו שליטה על תכונות הנפש שלו יקנא פחות באחרים. ובזה שיקנא בהם פחות יהיה יותר פתוח לקשר עם עוד אנשים, וקשרים בין אישיים פותחים עוד הרבה חלונות הזדמנות. אדם שמסוגל לעבוד עם עצמו, ידע בסוף גם לעצב ולעבד את העולם שסובב אותו באופן היותר נעלה, יעיל ונאמן לרצון הבורא.

אתם מזומנים לשלוח אלי שאלות בתחומים שאני כותב עליהם, ואשתדל לתת מענה כאן או\ו באופן פרטי.

בשורות טובות ושלום ושלווה פנימיים לכולם.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה