איך לא להישחק מהפחד

לתושבי הצפון לא קל, לאור ההשכמה שארגנו לנו האזעקות באמצע הלילה. גם כשביום נגמרו האזעקות, הילדים שלי התלוננו שהם שומעים אותן כל הזמן באוזניים.

איך אפשר להכיל את תחושת הדריכות והפחד, בלי להישחק? ועוד יותר מזה, איך בזמנים רגועים, לא להיות כל הזמן דרוך ולהנות מהשקט?

אז מה זה פחד בכלל? מאחר שהגוף רוצה להתקיים, וכל דבר שיכול להתפרש כדבר מזיק, הגוף (והנפש) יזהרו ממנו. זה יכול להיות פחד מאיום של טילים, איום לגוף. או פחד ממבוכה ברבים, אוים לנפש.

התחושה של הפחד נועדה להביא אותנו למצב מוכנות לפתור בעיות ולדאוג לביטחוננו. אלא מה קורה כשמערכת ההגנה הזאת למדה לפחד תמיד? או בנידון שלנו, האם יש דרך לייעל את המערכת הזאת באופן שלא תפעל בשיא העוצמה שלה כשהאיום הוא לא בסבירות מיידית? מה שאני מנסה להגיד, שמי שחווה את האזעקות הבלתי פוסקות של הטילים ושמע פיצוצים, באופן טבעי, יכנס למצב כוננות. זה חשוב, כי ככה הוא יהיה ערני יותר, מהיר יותר בתגובות שלו ויתמקד יותר על היבטים שיעזרו לשמור על עצמו ועל אחרים.

הבעיה, כשמצב הפחד הופך לבהלה והוא מאבד שליטה ומפסיק להיות יעיל. או כשיש פרק זמן רגוע, והוא עדיין כולו דרוך, הרי הוא שורף אנרגיה ומתיש את מאגרי הכח שלו. דבר שגם הורס את הבריאות הפיזית (הגוף לא אמור להיות במצב דריכות לפרקי זמן ארוכים ברצף) וגם מקשה על התקשורת עם בני המפשחה. לא פחות גרוע, שהוא עשוי להיות מותש עד שיגיע רגע האמת שבו צריך לפעול במהירות וביעילות. ומה שבעיני המשמעותי ביותר, הוא מנחיל לילדים שלו את צורת ההתמודדות, או יותר נכון – חוסר ההתמודדות שלו, עם מצב לחץ. מכלל הדברים, בלי יכולת שליטה על תחושת הדריכות, יגבר הסיכוי לפתח פוסט טראומה, ולהנחיל לילדים צורת התנהגות חרדתית.

חשוב לי להדגיש, שמה שאני אכתוב, מדבר על ההתנהלות ורוגע בזמן "שגרה". לגבי התנהלות בזמן האזעקות והליכה למקלט, אני ממליץ לכם לקרוא על מודל "מעש"ה". קל למצוא את זה באינטרנט. זה דגם התנהגות שפותח בישראל, לאור המציאות הביטחונית שלנו.

הטיפים שכתבתי כבר, על מיינדפולנס (תרגילי נשימה וריכוז בחוויית ההווה), ואנחה הפיסיולוגית, הם הכרחיים בשביל לשלוט ולרכך את התגובה של הגוף למצב של סכנה. אני אעתיק כאן שוב את התיאור של הנשיפה הפיזיולוגית, כי זה נושא קצר יותר וקל מאוד ליישום:

"קחו נשימה עמוקה מהאף, עד שלא יישאר עוד אוויר בריאות. תעשו הפסקה קצרצרה, ותדחסו עוד אוויר מעבר ליכולת הקיבול של הריאות (תתפלאו, אבל יימצא מקום לאוויר הזה), ואז תוציאו את האוויר לאט דרך הפה עם שפתיים מקובצות, כאילו אתם נושפים על משקה חם לקררו.

מי שנמצא במתח נפשי, חרדה לאו דווקא, ירגיש תחושת רוגע ניכרת באופן כמעט מידי. תשימו לב לתחושה הזאת. והייתי ממליץ לעשות את הנשימה הזאת עוד פעמיים, עד שתראו שלא נעשה שום שינוי בתחושה שלכם.

זה כלי רב עוצמה שמאפשר לי גם להקל על הלקוחות שלי בשגרה שלהם (בדרך כלל אני אומר להם לעשות את זה פעמיים, שלוש ביום. זאת עצה טובה לכל מי שעובד בעבודה מעוררת סטרס), וגם להכניס אותם למצב רגוע יותר כשאנחנו מדברים על הטראומה שהם חוו (מה שנקרא, להגדיל את "חלון הסיבולת"). זה לוקח פחות מדקה, ואפשר להסוות את הנשימה הזאת באופן שהסביבה בכלל לא תכיר בזה. טוב שיהיה את הטריק הזה בהישג יד בשגרה."

עוד אופן, שבעיני הכרחי לעבוד אתו, זה התפיסה הקוגניטיבית שלנו. מה שקורה במציאות הביטחונית שלנו, לרוב, זה התחושה שאי אפשר או שקשה לתת אמון במציאות עצמה. אם נניח עד עכשיו הייתה לי שגרה מסוימת, הרי שעכשיו היא נשברה ולא קיימת יותר. אני צריך להיות מוכן בכל רגע נתון לזרוק את הכל ולרוץ לממ"ד או למקלט, לדאוג לילדים ולוודא שלא שכחתי כלום. נכנסתי למצב קיומי חדש, כמו שהגעתי לארץ חדשה מלאה הפתעות וסכנות, ואין לי את המפה שלה בשביל שאוכל למצוא את הדרך שלי בסביבה החדשה הזאת. יש פה הרבה חוסר וודאות. הייתי מציעה שתתנו למישהו אחר לקרוא את מה שאני כותב, וביחד לדבר על מה שאני עתיד לכתוב בשורותי הבאות. לבד, זה אפשרי, אבל קשה יותר להגיע לתוצאות.

מה ששומר עליכם במצב של הדריכות זה בעצם ניסיון נואש, ברמה הפיזית, של המוח לייצר מפה של המציאות החדשה. מתרוצצות הרבה מחשבות מפחידות בראש, ומטבע הדברים, איך שאני חווה מחשבה (בפרט אם היא מלווה במחזות וקולות מכח הדמיון), הלב מגיב מיד כאילו שזה קורה בפועל.

צריך לדעת, שמה שאתה מהרהר לאור הסטרס, זה לא יותר מאשר סדרה של סימולציות שהמוח מריץ בשביל למצוא מענה למצב החדש. זה לא שיקוף של המציאות, אלא רק חיפוש פתרונות אוטומטי. מה שקורה בדרך כלל, הוא שהאדם משתכנע בתסריט שמציעה המוח, ומאמין שזה מייצג את מה שבפועל קורה. דבר שהוא בגדר אפשרות, נרגש כמו מציאות פעילה. וזה חבל, זה שומר עליכם במצב של דריכות בלתי פוסקת.

דבר ראשון, קחו כוס מים קרים ותשתו אותה לאט. תרגישו ותהנו מכל לגימה. תרשו לגוף שלכם לנוח. תשתמשו בתרגילי הנשימה שכתבתי עליהם בשביל להחזיר את השליטה לאזור הרציונלי של המוח, בשביל שחשיבה הגיונית תוכל להתרחש ולתפוס שליטה על מערכות ההישרדות האוטומטיות של הגוף.

נסו להגיד לעצמכם: כן, אנחנו נמצאים במצב שבו צריך להיזהר ולהיות ערניים. אין וודאות שיקרה דווקא לי משהו. ברוך ה', ראינו כבר ניסים והנהגה של הקב"ה. וכשהיו נפגעים, ה' ישמור, היו מעטים או שלא נזהרו כראוי. אבל מסבבם ישנם כל כך הרבה אנשים שלא נפגעו, מה הסבירות שהסכנה תבוא דווקא אליכם? וגם אם כן, הרי בוודאי עשיתם את מה שאתם יכולים בשביל לשמור על הבטחון שלכם. הכנתם מקלט או ממ"ד עם הציוד הנכון, עכשיו כל מה שנשאר זה להכנס לשם. וגם אם משהו חלילה יקרה בסביבה שלכם, הרי אתם שמורים.

מה שאני מנסה לעשות בהסברה הזאת, זה לצמצם את מעגל הדאגה מתסריטי אימה שמתרוצצים בראש, לפעולות קונקרטיות ולייצר מפה ברורה של "מה עלי לעשות במקרה של אזעקה", ולהשאיר את המחשבות שלי שנוגעות לפחד רק בהקשר של הכמה פעולות בודדות והברורות שצריך לעשות במקרה של אזעקה.

אני אוסיף עוד נקודה מתוך האמונה שלי: הקב"ה בורא את העולם כל רגע מחדש, זאת לא בריאה עתיקה בת אלפי שנים שנעזבה על ידי הבורא וממשיכה להתנהל בכוחות עצמה. כל רגע נתון, כל אירוע נתון נברא ומתקיים מכח הקב"ה. אם מה שמפחיד אותנו זה אכן הלא נודע, החשש מהבלתי נסבל שיקרה דווקא לנו, אז תדע, העולם הוא לא בלגן, הכל מכוון. ורואים את זה גם בכל כך הרבי סיפורי הצלה ניסיים של אנשים, וגם ה' ישמור שהגיע למשהו סבל, רואים או מרגישים (גם אם לא מבינים בשכל) שהייתה פה יד מכוונת.

יש שיחה של הרבי מלובביץ' ששם הוא אומר, שגם בן אדם שאין לו זכויות, ולמה שהקב"ה יתחשב בו? אם הוא יעבוד עם עצמו (וקיבלתם כבר כמה כלים בפוסט הזה), ויפעל בעצמו אמון בהקב"ה, עד כדי כך שהוא אכן סומך עליו, כמו שסומכים על חבר טוב (להבדיל), שאתה יודע שבגלל היחסים ביניכם אפשר לסמוך עליו שידאג לטובתך. הרי בשכר המאמץ הקוגניטיבי והרגשי הזה, הקב"ה ימלא את משאלותיו לטובה בטוב הנראה והנגלה, גם לאיש או אשה מישראל שלא מאמינים שיש להם זכויות כל כך.

בברכת כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, מתוך רוגע ומנוחת הנפש.

בכבוד ובברכה אלכס סורוקה, מאמן מנטלי

https://linktr.ee/veyoazaich

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה