נסיגה לסטריאוטיפים

וויכוח עם אדם קרוב, כואב בהרבה מוויכוח עם אדם זר. וזה שהוא קרוב, גורם לוויכוח להיות דרמטי יותר. כתבתי בעבר על איך שהמוח שלנו נוטה לפשט חוויות לסכמות יבשות, על איך שאדם שאנחנו נפגשים אתו הרבה מתחיל לחיות בתור "סטריאוטיפ" בראש שלנו ומאבד את הזכות להיות מוכר בהווה, תוך כדי הניסיון שלו להשתנות. הפעם אני רוצה לגעת בנושא הזה ממקום פחות מדעי, יותר אנושי.

כשמנתחים דינמיקה בין חברי משפחה, אם הסכמה מפורטת דיה, היא תיראה כמו קורי עכביש. כשחווים בן אדם הרבה זמן, גם מגלים עליו דברים שלא היו ניכרים בהתנהגות שלו במשך כמה שנים טובות וגם מגבשים עליו תפיסה שמבוססת על הישן והמוכר. גם כשתכונות נפש חדשות מתגלות אצלו, אם זה לא משהו ששובר את הכלים (כמו בגידה, ה' ישמור), זה יוסיף עוד מילת תואר לדמות שלו בראש שלנו.

מי שגיבשנו עליו את הדעה שהוא עצלן, לא משנה מה הוא יעשה, אנחנו נראה אותו דרך העדשה של "עצלנות" ונסביר את ההתנהגויות שלו, גם כאלה שהן של נחישות מסויימת, כעוד פרט באישיות העצלה שלו.

אני מציע שתשבו עם האדם השני ותעשו, כל אחד לעצמו, רשימה של 5-6 מילות תואר שמתארות את השני: "שמח", "כעסן", "חרוץ", "עצלן" וכד'. ואם תנהלו שיחה על התכונות הללו תשמעו פתאום סיפור חיים שלם שבוודאי ישפוך אור על התכונה הזאת. יכול להיות שאכן האדם עצלן, ויכול להיות שיתברר שהתואר הנכון מאחורי העצלנות הזאת הוא "פוחד". הוא פוחד להתאכזב ולאכזב, לכן הוא לא מנסה. אפשר להגיעה לעומקים גדולים עם כזאת שיחה.

חשוב להעיר, שזאת רק עצה לפתיחת שיח. שיחה פתוחה היא צעד ראשון מעולה, אך אינה תחליף לליווי מקצועי כאשר היחסים כבר טעונים או קיימות אבחנות מורכבות. במצבים כאלה מומלץ לשלב טיפול CBT, הדרכת הורים או ייעוץ זוגי/פסיכיאטרי לפי הצורך, כדי להפוך את התובנות לפעולות מעצימות.

בגלל שקל לנו "לאחסן" את השני בתוך סטריאוטיפ, אנחנו משלמים מחיר כבד של יחסים מתדרדרים וחוסר הבנה. לאט התואר מפסיק להיות תואר, אלא שם עצם. הבת או הבן זוג נעשים פחות ופחות אמינים, וכבר לא מצפים מהם הרבה.

המכה הקשה יכולה לנחות על הילדים שלנו, בפרט כאלה שהמסגרת הלימודית מתלוננת עליהם הרבה. מתחילים להסתכל עליהם דרך ה"תווית", עד שבסוף זה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. הילד מתייאש מלהוכיח את עצמו או להיות מובן ומזדהה עם התואר. זה יכול להיות "קשב וריכוז", זה יכול להיות "אלים" זה יכול להיות "מופקר" או "רחובי". זה מפסיק להיות תווית שהעולם מדביק עליו, אלא הוא מאמץ את זה בתור זהות. זאת בעייתיות מסוימת עם אבחונים. המטרה של האבחון זה לתת כיוון כיצד לעזור לבן אדם, זאת לא תחזית לשארית ימיו, למעט מקרים מסוימים.

חשוב לזכור שיש בן אדם מאחורי האבחון, ובן אדם יכול לצמוח ולהטות את עצמו לכל כיוון שירצה, במדה ויתנו לו את הצ'אנס.

אם נמשיך בדוגמא של הבחור, אם הוא ימצא מישהו שהוא ירגיש בטוח אתו ויפתח בפניו ויתאפשר לו לדבר בלי לפחד, הוא לאט לאט ילמד להבין את עצמו, ואולי אפילו להטות את עצמו לכיוון אחר, טוב יותר. בדרך כלל בגיל השברירי של ההתבגרות, הנער עוד לא הגדיר את עצמו והתפיסה שלו כלפי עצמו מעוצב מאוד על ידי הסביבה. על ידי אוזן קשבת, וקצת דיבוב, הוא יוכל לספר על עצמו, להסתכל על עצמו ולהתחיל להסיק מסקנות. והרבה פעמים מה שקורה, שמכל הסיבות שבעולם, משתיקים את הנוער ולא נותנים להם את האפשרות הזאת. ואז הם מאמצים את התגית השלילית ומאבדים אמון באלה שהגדירו אותם.

סטריאוטיפ הוא רק טיוטה של דמות; בכל שיחה אנו מקבלים הזדמנות לכתוב גרסה מעודכנת. אם אתם מרגישים שהדמויות בטיוטה שלכם דורשות עריכה עמוקה יותר, אשמח להיפגש ולגלות יחד פרקים חדשים בתוככם של חיבור וצמיחה.

בשורות טובות, שלום ושלווה פנימית לכולם.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה