בין הייאוש לניסיון נוסף

לאחרונה פנו אלי לא מעט אנשים בעקבות הפוסטים שפרסמתי על ביטחון בה'. השאלה שחזרה על עצמה: איך מפתחים ביטחון עצמי? מהשיחות התרשמתי שלפעמים יש מי שתופס את הביטחון בה' כמעין כרטיס יציאה מהתמודדות — פתרון קסם לקשיי החיים.

השבוע אני רוצה לחדד את ההבחנה בין ביטחון עצמי לביטחון בה', ולדבר על חובת ההשתדלות שלנו מול האמונה שהכול בהשגחה פרטית.

אז איך נבנה ביטחון עצמי? כבר כתבתי לא מעט על הדרכים בהן ביטחון עצמי נהרס — מהסביבה, מהחוויות, מהמחשבות של האדם על עצמו. אבל איך בונים אותו מחדש?

התשובה הקצרה: לעשות ולחוות הצלחות.

נשמע פשוט. אבל במציאות, זה אתגר גדול מאוד. מי שאיבד את הביטחון, לרוב גם איבד את היכולת לדמיין הצלחה. הוא כבר לא "מאמין" בניסיון. הוא לא רוצה לבזבז כוחות על משהו שנראה לו אבוד. במצב כזה, עצם המאמץ הוא מעמסה. ולכן הצעד הראשון — עשייה — הוא כבר הישג עצום. בלי עשייה בפועל, אי אפשר להרגיש מסוגל. אין ביטחון עצמי בלי פעולה.

אז איפה נכנס הקב"ה? הביטחון בה' לא מחליף את הביטחון העצמי — הוא נותן לו חמצן. מי שבוטח בה' — מרשה לעצמו להאמין שהכישלונות אינם סוף פסוק. שהמצב שלו, קשה ככל שיהיה, הוא לא טעות, אלא שלב. שלב שנועד לגלות בתוכו כוחות שהיו רדומים. כוחות שלא היו יוצאים לאור גם אחרי 120, אלמלא המגמה של הקב"ה לעזור ליהודי לגלות את כוחותיו.

הביטחון בה' הוא הרשת שמתחת לחבל. הוא לא מחליף את ההליכה — הוא מה שמאפשר לך ללכת מבלי לקפוא מהפחד. מי שמאמין שבמאי טוב לב ביים את חייו, יהיה מוכן לנסות שוב — גם אחרי כישלון צורב.

אבל רגע — מה אם ניסיתי כבר שוב ושוב? יש רגעים שהאדם מרגיש כאילו הוא דופק את הראש בקיר. שוב מנסה, שוב נופל. למה לנסות עוד? כאן נכנסת נקודה קריטית: הצמיחה לא נובעת רק מהצלחה, אלא גם מיכולת הלמידה מכישלון. זה נשמע פשוט, אבל זה דורש הרבה אומץ. אומץ להכיר באמת: אולי יש טעות עמוקה בתפיסה שלי. אולי אני פועל ממקום לא מודע. אולי יש חלקים באופי שלי שדורשים שינוי ממשי? או שאני פשוט לא יודע ומבין מספיק?

בלי כנות, בלי מוכנות להסתכל למראה ולשאול "מה בי צריך להשתנות?" או "מה אני לא יודע, שאני צריך לדעת?" — גם ניסיונות טובים ייפלו שוב ושוב.

אחד הלקוחות שלי הוא בחור מישיבה קטנה. חמוד, חכם, ואני ממש נהנה מהשיחות איתו. אבל בסביבה שלו סימנו אותו כילד בעייתי. דחוי. הוא ניסה להשתנות. להתאמץ. לזכות ליחס טוב יותר. זה לא עבד. ובאחד המפגשים התפרץ: "זה אבוד. שום מטפל או מאמן לא יעזור לי. אני לא חברתי וזהו!" דווקא שם ראיתי הזדמנות. כל עוד הכעס והתסכול לא הפכו לייאוש, הלב פתוח לקבל תובנות. התחלתי להקשיב בין השורות ולזהות תבנית. דפוס. הוא לוחם צדק. כל פעם שמישהו התנגד לו — הוא נכנס לקרב. ניסה "לנצח" את הצד השני. והוא לא הבין למה לא מקבלים את הצד הצודק שלו.

אבל צדק זה מושג גמיש. וכל אחד מפרש אותו אחרת. בהתחלה הוא לא ראה ערך בלא להתנצח, אבל הזמן עשה את שלו. בנינו ביחד תכנית פעולה עד הפעם הבאה:

שלב ראשון: לזהות את הדחף לנצח. ולעצור, לא להמשיך לבצע את מה שהראש הכתיב רגע לפני. שלב שני: ללמוד לתקשר עם הזולת אחרת. להקשיב. להבין. וכבר אחרי שבוע — התחילו ניצנים של שינוי.

ביטחון עצמי נבנה על בסיס הצלחות, אבל לא פחות מכך — על בסיס למידה מכישלונות. וביטחון בה'? הוא נותן לנו את האומץ להמשיך. לא מתוך אשליה, אלא מתוך אמונה עמוקה שהמסע הזה מדויק. שהחיים לא טועים בכתובת.

אם אתה מרגיש שהביטחון העצמי שלך נשחק, או שהייאוש שקטע אותך לא מאפשר לך לחזור ולנסות – דע שזה לא הסוף. זה יכול להיות דווקא הרגע שבו תתחיל לגלות את עצמך מחדש. אני מזמין אותך לתהליך עמוק, רגשי ומדויק, שבו נלמד יחד איך להתחבר לכוחות שבך, ולצעוד בדרך של אמונה, צמיחה ובניית ביטחון – בעצמך ובה'.

בשורות טובות, שלום ושלווה פנימית לכולם.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה