סליחה (על) שאני חי

סבלתי הרבה שנים בימי חופש. עד שמגיע סוף־סוף הזמן שבו אתה יכול לעשות את מה שפנטזת עליו במשך חודשים — והנה ההזדמנות באה. ובפועל? הייתי מקבל שיתוק. תחושה לא נוחה, שהיום אני יודע להגדיר אותה כרגש אשמה. הדחף חסר המילים, שמאשים אותי: "אתה לא עושה שום דבר מועיל."

התופעה הזאת לא מוגבלת לימי חופש. כל רגע שבו מישהו שחווה את זה נהיה פנוי — מיד מתעוררת תחושת ריק, ודחף לפעולה מיידית כלשהי. העיקר: להיות יעיל. להיות מועיל. רק כשהוא שוכב מותש, חסר כוח אחרי מאמץ — הוא יצליח איכשהו לסלוח לעצמו על זה שהוא... חי.

התופעה הזאת מצויה, ומתישה מאוד.

בפעם הקודמת דיברתי על אי־שקט דרך דוגמאות של שני טיפוסים, ונתתי עצות כלליות להתמודדות עם תחושת העומס. היום אני רוצה להתמקד בטיפוס הסופר־מוסרי — שעשוי למצוא את עצמו, באופן אירוני, מסתכסך עם הממונים עליו, עייף תמיד, ונמצא בקבוצת סיכון לדיכאון.

הנפש הפנימית שלו לא מקבלת מקום. אין לה פנאי. וכשאין אפשרות לנפש לדבר — הדרך לחוסר שביעות רצון מהחיים קצרה מאוד.

אז בואו נפרק את הטיפוס הזה, ונבין מה קורה שם בפנים. נוסיף גם כמה עצות שמתאימות לו במיוחד.

מאפיין האישיות הזה — מוסריות־יתר — נבנה מתוך חינוך והסתגלות לחברה. מי שבצעירותו קיבל הערכה וחיבה רק בהתאם להצלחות ולביצועים, ירגיש בבגרותו ריק וסכנת נטישה — אם לא יביא תועלת לסביבה.

האמת היא שלכך נוצרנו. "אדם לעמל יולד." אבל יש הבדל עצום בין עשייה שנובעת מדאגה פנימית עמוקה (מהר מאוד זה נהיה הישרדות), לבין עשייה שנובעת מתוך פריחה פנימית — חיבור לעולם האישי, לכישרונות, לחשיבה הייחודית, ומשם אל התרומה לעולם. נתינה שבאה ממקום חושש — ממעמקי האמונה שאם לא אהיה מועיל, אישאר לבד — היא נתינה עם עלות גבוהה. הרבה יותר קל לחשוף ולטפח את מה שכבר קיים בך, מאשר להמציא זהות סינתטית ולתחזק אותה כל הזמן. ולמה לתחזק? כי היא לא באמת חלק מהנפש — היא אילוץ קיומי.

המסר החברתי שסביבנו ברור: כדי להיות ראוי לפרנסה, להערכה — צריך להיות מוצלח. מערכת החינוך דורשת הישגים. מקומות עבודה מודדים תפוקה. האישיות? לפעמים נדחקת הצידה.

אפשר להפוך את הקערה על פיה. יש כאן שתי דרכים: להיות "מוצלח" — או להיות הגרסה המוצלחת של עצמך.

בדרך הראשונה, האדם תמיד יהיה במרדף. בדרך השנייה — ההצלחה באה ממילא, כתוצאה מטיפוח של התכונות שניתנו לך משמים.

כדי ששינוי כזה בתפיסה יתפוס, נדרשת עבודה. עבודה שבמרכזה: לאפשר לעצמך להתקיים — פשוט כי אתה נושם, כי אתה נברא בידי הקב"ה בכל רגע מחדש. לא כי אתה עושה משהו.

התחושה הזאת, שכולנו קוראים לה "מנוחה" — לטיפוס הזה, היא איום קיומי. רגעי השקט האלה הם ואקום מאיים. ודווקא בגלל זה, העבודה מתחילה משם: להיפגש באופן יזום עם תחושת הריק.

איך? כמו שכתבתי בטור הקודם: לתת לעצמך לצאת לטיול, לצפות בטבע. או לשבת בכורסה — ולא לעשות כלום. כשהמחשבות והדאגות עולות ומציפות את הצורך לפעול — לא להתווכח איתן. רק להכיר בהן. ובעדינות, להחזיר את הריכוז לתחושת הגוף בכורסה. או ליופי של הנוף. ה"סוויצ'ים" הקטנים האלה — ממחשבה טעונה לרגע ניטרלי —מעודדים תכנות מחדש של הגוף, איך להתייחס למצב הזה של "ריק".

השלב השני מורכב יותר. אם בשלב הראשון טיפלנו בתכנות של הגוף במנוחה —כאן צריך להתחבר למקור היצירתי והאישי. זה כבר שלב שכדאי מאוד ללוות עם מטפל או מאמן מנטלי, שיכול לעזור לך "למצוא את עצמך".

אבל גם לבד אפשר להתחיל תהליך. למשל בכתיבה חופשית. פשוט להתחיל לכתוב על דף, בלי פילטרים. ולפני זה לשאול:"מה באמת אני רוצה?" "איפה אני נמצא עכשיו, ולאן אני רוצה להגיע?" מדובר בחיפוש. ושאלות כאלה מניעות תהליך — צעד אחר צעד.

ומהזווית היהודית: "אני נבראתי לשמש את קוני". הקב"ה ברא אותי עם תכונות הנפש, הכישרונות והרעיונות הייחודיים שלי. השאלה היא: איך אני מוציא את זה מן הכוח אל הפועל? כי אין דבר שנברא לבטלה. ואם אני שורף את החיים שלי במרדף — מה שכבר ניתן בי, לא יוצא החוצה.

אז תשאל את עצמך: מה עוד אני יכול לעשות בנידון?

אם השאלות האלה נוגעות גם בך, ואתה מרגיש לפעמים מותש מהמרדף, מהצורך התמידי להיות "שווה" רק אם אתה מועיל — אפשר לעצור לרגע ולחפש ביחד דרך אחרת.

אני מזמין אותך לפנות אליי. ננסה לזהות את המקומות שבהם אתה באמת רוצה לחיות — לא רק לתפקד.

בשורות טובות, שלום ושלווה פנימית לכולם.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה