יש אנשים שפונים לעזרה, מבקשים שינוי מהותי בחיים - ובכל זאת, כשהתהליך מגיע לעשייה בפועל ולשינוי הרגלים, הם מביעים התנגדות. ולפעמים, רק מתחושת שיפור רגעית - הם עוזבים את הליווי. לא כי השתנו באמת, אלא כי כרגע הם כבר לא מרגישים אשמים מספיק כדי לרצות להשתנות.
בתחום המוטיבציה - זה מסוג הדחפים הגרועים ביותר. כל תקופה, כשהכאב מול אדם קרוב מציף אותם, הם מנסים "לפצות" באיזה מעשה סמלי שמעיד, כביכול, על תהליך פנימי - עד שהאשמה שוככת, וההבטחות מתפוגגות יחד איתה.
קחו לדוגמה אבא ובעל שנוכח בבית, אבל רק בגוף. הוא נמצא, אבל הקשר עם בני המשפחה - שטחי. הוא מרגיש שמשהו לא תקין, אולי כבר היו התפרצויות. אולי כבר אמרו לו שהוא כמו אורח שבא לביקור. ובכל זאת, הוא ממשיך להיות עסוק במשהו אחר - בקריירה, במסך, בפעולה חיצונית כלשהי שמושכת את הלב החוצה מהבית.
הוא חושב שהוא שומר על יציבות — שהוא לפחות מביא פרנסה, לא צועק, לא מתעלל. אבל בפועל הוא משלם מחיר שקט, יומיומי. הוא מאבד בהדרגה את המקום שלו בבית. לאט לאט, הקשר עם הילדים נחלש. הם כבר לא משתפים. כבר לא מבקשים. הוא מאבד את המקום שלו בזוגיות. כשהוא כבר מנסה להיפתח – היא לא באמת מקשיבה. לא מתוך רוע, אלא כי היא כבר לא שם. והוא בתוכו יודע את זה. מרגיש את זה. ודווקא בגלל זה – בורח עוד יותר.
התחושה הלא נעימה מתעצמת, עד שהיא מתגבשת לכאב חד, לפחד ממשי מהתפרקות, לבושה, להלקאה עצמית. פתאום הוא "נזכר" לשחק עם הילד או לקנות פרחים לאשתו. עד שנראה לו שוב שהמצב הסתדר - וחוזר לשגרה.
בפנים - כואב לו. הוא מתוסכל מעצמו. אולי הוא אפילו מפחד להסתכל על עצמו באמת. נוח לו לברוח אל המקום ה"בטוח" - הקריירה, המסך, המטלות. אולי גם ההסחות האלה נראות כמו עשייה "בעלת ערך". ההתמודדות האמיתית - פשוט גדולה עליו.
כשהיאוש גובר, והרגש הלא נעים שובר את הסכר - הוא מנסה "לכפר" על ההעדר. אבל זה מתבטא במחוות קטנות, זמניות. סוג של זבנג וגמרנו. ואם מישהו יעז להעיר - הוא יענה: "אני את שלי עשיתי!"
אבל כדי שיחול שינוי - צריך לרצות אותו מבפנים. נכון, רגשות לא נעימים יכולים לעורר מוטיבציה. אבל כשהם סוערים מדי, המטרה כבר איננה שינוי - אלא בריחה מהכאב. ובעומק, יושב גם היאוש: הרי כבר ניסיתי וניסיתי, ולא הצלחתי. אז אני רק רוצה להרגיש פחות רע עם עצמי. להיות "אבא טוב", "בעל טוב" - אבל רק כדי להרגיע את המצפון. זאת לא המטרה. זאת רק ההשתקה.
הסימן? תשאל את עצמך - למה אתה רוצה להיות אבא ובעל טוב יותר? אם התשובה היא בסגנון של "אני הורס לעצמי את החיים" - אתה עדיין מונע מרגשי אשמה.
צריך לשבור את המעגל הזה.
כשהולכים למטפל או מאמן - זה נעשה קל יותר. אתה כבר לא לבד. יש מי שיקבל אותך, בלי לשפוט, בלי לבקר - כמו שאתה. יחד תתחילו לחפש את המקור האמיתי של הכאב והמרמור.
ורק כשאתה באמת עומד מול המראה ומעז להרגיש - לא לברוח, לא להסיח - אלא לחוש את שורש המצוקה, תוכל להצמיח מוטיבציה בריאה. כזו שמבוססת על הבנה אמיתית, על רצון שלם לצמוח. לא על רגש אשמה מתנפץ.
ואז - אפשר להתחיל לנוע קדימה. לשנס מותניים, לאגור כוחות, ובסיוע נכון - לצעוד לביטחון ולשלווה. המתח הפנימי יירגע, ואתה תגלה שפתאום - נעים לך יותר להיות עם הילדים. קל לך יותר לאהוב ולהיות אהוב.
אם אתה מזהה את עצמך בין השורות – דע שזה לא אומר שאתה מקולקל. זה אומר שאתה אנושי. אבל אתה לא חייב להמשיך לסבול. לפעמים שינוי אמיתי מתחיל בשיחה אחת, במקום בטוח, שבו סוף סוף אפשר להפסיק לברוח ולהתחיל באמת לחזור הביתה – לעצמך, למשפחה, וללב שלך.
רוצה לבדוק אם זה מתאים לך? אני כאן. בלי מחויבות, בלי מסכות. פשוט להרגיש – ולהתחיל לנוע.
אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה
להמשך קריאה
סטטוס קוו
סיפור על אדם שמגלה כי משפחתו נעדרה מחזון חייו ממחיש כיצד היצמדות למצב המוכר מסתירה סדרי עדיפויות עמוקים, וכיצד התבוננות פנימה מאפשרת לבחור ביוזמה ובקרבה.
ויסות ושליטה עצמיתרכבת המחשבות
המחשבות המדאיגות מתוארות כרכבת שדורסת את הרוגע. הטור מלמד ליצור מרחק מן המחשבה, לזהות את מעגל הדריכות ולהחזיר בהדרגה תחושת בחירה ושליטה.
לשיחה על מה שקראת
משהו שקראת כאן עורר בך מחשבה?
אם זיהית את עצמך בטור, נשארת עם שאלה, או שאתה חושב שאני טועה, אפשר לכתוב לי בווטסאפ. גם מחלוקת מתקבלת בברכה, כשהיא נאמרת בכבוד.
זה המספר האישי שלי, ואני קורא את ההודעות בעצמי. לא תמיד אצליח להשיב לכל הודעה.
לכתוב לי בווטסאפלפנייה בנושא ליווי מקצועי, אפשר לעבור לעמוד „עבודה אישית”.