בתוך המקלט: איך שומרים על שיקול דעת תחת לחץ?

אנחנו שרויים במצב לא פשוט - אזעקות שמכניסות אותנו לכוננות מיידית, חששות ממה שעשוי להתרחש, ודאגה גדולה: איך כל זה ייגמר? מה יהיה בכל אחת מהזירות?

בתוך המקלט אני פוגש שני סוגי תגובות: יש מי שנראים רגועים, ויש מי שהחרדה גואה בהם והם שופכים את הלחץ שלהם על הסביבה. מתחים כאלה יוצרים מריבות וחוסר נוחות לכולם.

ולכאורה - הצדק עם הדואגים. למשל, זה שכועס על כך שאנשים נכנסים למקלט רק עם הישמע האזעקה ובינתיים דל המקלט פתוח - צודק. אכן, חשוב שהדלת תיסגר בזמן. אבל הדרך שבה הוא מביע את טענתו - עם אמוציות כועסות ומאשימות - יוצרת חיכוך מיותר.

וגם בחיי היומיום זה כך: לא פעם, מישהו מתעצבן על משהו שצודק בפני עצמו, אבל האופן שבו הוא מביע את זה - צעקות, תוקפנות, האשמות - גורם לדברים להידחות על הסף.

הרי כשמישהו מדבר בכעס, קשה לנו לשמוע את התוכן. גם אם הוא צודק לגמרי - המוח לא שומע, כי אנחנו מנסים להתגונן. ככה אנחנו בנויים. ההיגיון אולי בונה את התפריט, אבל הלב הוא זה שבוחר ממנו.

וכשמנסים להרגיע מישהו כועס, עלול להיווצר מצב אבסורדי: הדעה הנכונה שלו - נזרקת לפח. רק בגלל איך שהיא נאמרה.

אז איך מנווטים במבוך האמוציות?

יש דרך להחזיר את שיקול הדעת - אפילו תחת לחץ. לשם כך, כדאי להכיר מנגנון עמוק ובלתי נראה כמעט: ההטיות הקוגניטיביות.

אלה קיצורי דרך שהמוח משתמש בהם כדי להבין מה קורה סביבנו ולקבל החלטות במהירות. הם הכרחיים, אבל גם מטעים. כי הם אוטומטיים, והם פועלים בלי שנוכל להפעיל שיקול דעת.

הנה שתי הטיות שמסבירות הרבה ממה שקורה סביב אזעקות:

יוריסטיקת הזמינות: ככל שקל לי לדמיין משהו - כך הוא ייראה לי סביר יותר. אם אני רואה שוב ושוב בתקשורת בתים שהתמוטטו - קל לי לדמיין את הבית שלי כך. זה מרגיש כאילו זה עומד לקרות, גם אם הסיכוי לכך נמוך.

יוריסטיקת הייצוגיות: הנטייה שלנו לשפוט לפי מה שנראה לנו “מתאים לתבנית מוכרת”. אם מישהו עם חלוק לבן וסטטוסקופ - ברור לי שזה רופא. גם אם זה שחקן בהצגה. אנחנו נוטים לשפוט לפי המראה או הקונספט, לא לפי בדיקת עובדות.

ובחזרה למקלט: טילים נופלים, זה נכון. אבל המוח - שמחפש תחזית - בונה תסריט דרמטי שמרגיש כמו מציאות קיימת, לא השערה.

מה עושים עם זה?

חשוב לי להדגיש - אני לא מזלזל לרגע בסכנה האמיתית בעת אזעקה. צריך להישמע להנחיות ולהיכנס למרחב המוגן. אבל את רמת החרדה שנלווית לזה - אפשר לצמצם.

איך? על ידי ההכרה שהמוח שלנו נוטה להקצין - לא מתוך רוע, אלא כי הוא רוצה לשמור עלינו. אבל אם אנחנו מאמינים לכל תסריט שהמוח מעלה - אנחנו נופלים לתוך לולאה אינסופית של פחדים וחשיבה לא רציונלית. המחשבות הללו נועדו להגן - אבל אם נאמין בהן בעיוורון, הן ינהלו אותנו. שלב ראשון כרוך בכך שנכיר בכך שלא כל מחשבה משקפת מציאות. זאת זווית אחת. תנסו לחשוב על מה שיכול להיות מזווית אחרת. ומאחר שמדובר במצב באמת מפחיד יהיה קשה לאמץ ולראות לבד את הדברים באור אחר. שיחה עם מישהו שנראה רגועה יותר יכולה לעזור לשמוע צורת חשיבה אחרת כשיספר לכם איך הוא רואה את הדברים. דבר שיקל עליכם להסתכל על המצב ממקום פרופורציונלי יותר. מה שלבסוף מביא מרחב נפשי ברגעי השקט, במקום להיות דרוך ומוכן לתסריט האימים גם כשהוא לא מרחף מעל הראש.

אם אתה מרגיש שהחרדה גוברת, או שהעומס הרגשי משפיע עליך ועל הסביבה - אתה לא לבד. בתור מטפל רגשי, אני מלווה אנשים שרוצים להתמודד אחרת: בשיקול דעת, באיזון פנימי - גם תחת לחץ. אם זה מדבר אליך - אני כאן.

את מי מושיע הגיבור?

יש אנשים שמרגישים שהם נולדו לעזור. הם קופצים ראש אל תוך מצוקות של אחרים, נחלצים כמו גיבורי-על, נותנים את הלב – אולי אפילו את כל מה שיש להם. אבל מה אם חלק מהמקרים האלה, הם בכלל לא על עזרה? מה אם לפעמים, הדחף להושיע הוא בסך הכול ניסיון נואש למלא איזו ריקנות פנימית? ומה אם דווקא הרצון הכי טוב – עוזר להשאיר את השני קטן, תלוי, חסר אונים?

בחיפוש אחר ערך ומשמעות אפשר ליפול למלכודת של פילנטרופיות פרזיטית. היינו שהדחף לעזור צומח ממקום של ריק פנימי.

לפעמים זה יכול להיגמר בטוב, הנזקק והמושיע נפגשים ומשלימים אחד את השני. החיסרון, שהמושיע הזה בעצם דואג לעצמו, הוא מנסה למלאה חור שיש לו בלב. יכול להיות שזה רגשי אשם, יכול להיות הוא מחפש הצדקה לעצם היותו. מה שברור, שזה לא טובת הזולת שמדאיגה אותו.

הדינמיקה הזאת מבוארת הייטב בתיאוריה שנקראת "משולש הדרמה" של סטיבן קרפמן. היא שופכת אור על מערכות יחסים מניפולטיביות שלכל השחקנים יש מוטיב נסתר שבשביל לקבל אותו הם תופסים אחד משלש תפקידים במשחק של מבוגרים: הקרבן, הרודף והמושיע.

"הקרבן" לרוב לא רוצה להכיר בחסרונות שלו, ומאיזושהי סיבה נמנע משינוי שיניע אותו קדימה.

ה"רודף", מחפש לשלוט ועליונות. או שהוא מרגיש חלש, ומדובר בבריון שמכפר על תחושת החוסר אונים שלו באלימות ושתלטנות.

על המושיע, כבר כתבנו. הוא חונק את ה"קרבן" ולא מאפשר לו את ההזדמנות לצמוח. הוא שואף לפתור לו את כל הבעיות. אבל בעומק, חסרה המחשבה על הטובה האמיתית של הקרבן, לתת לו צ'אנס לצמוח.

התפקידים האלה לא קבועים. התסכול של ה"קרבן" יכול להפוך אותו ל"רודף" של מי שרדף אותו לפני זה, וה"מושיע" גם בדרך להיות "רודף", כשהוא יראה ש"קרבן" לא משתף פעולה עם העזרה שלו.

זה משחק תפקידים של אנשים מבוגרים. דינמיקה של כח שלכל אחד יש מה להרוויח מהמצב של השני.

זה יכול להיות דמות ציבורית או קרוב משפחה שישתטח על הכביש בשביל לעזור ל"נזקק" שלה, אלה שאף אחד לא ביקש את העזרה הזאת, זה רק ניסיון שלו לייצר סיבה להשאיר את הקרבן בעל חוב לאור ההקרבה והמאמץ שהוא השקיע.

עסק רעיל סך הכל.

אז איך שוברים את משולש הקסם הזה?

אני רוצה לדבר דווקא על המושיע, כי המצב שלו עוד יחסית טוב. הוא לא התייאש מעצמו.

דבר ראשון זה לזהות את המניע האמיתי לעזרה. למה אתה מחפש באמת לעזור? דבר שני, זה לבחון באם העזרה שאתה מספק עוזרת לשני לצמוח, או שאתה עושה בשבילו הכל ולא מאפשר לו את הצ'אנס ללמוד גם מטעויות. עדיף להדריך ולהנחות מהצד. לעודד ולהרים את המורל של השני, במקום לשמר את החוסר אונים שלו בכך ששואפים לפתור את כל בעיותיו. במידה ויש משהו שהוא באמת לא לפי כחו של מי שעוזרים לו, בוודאי שזה בסדר לתפוס יוזמה מעורבת יותר.

ברגע שה"קרבן" יקבל תמיכה ויחווה שיש ערך למאמץ שלו, הוא יפסיק לראות את עצמו באור של נזקק.

ולכן ברמב"ם, בהלכות צדקה הוא מונה שמונה דרגות בקיום המצווה הזאת. האופן הנעלה ביותר הוא, כלשונו:

"מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך" (הלכות מתנות עניים, פרק י' הלכה ז').

שימו לב, הדבר הנעלה ביותר שאפשר לעשות כשעוזרים למישהו, זה לאפשר לו לצמוח בכחות עצמו. אמנם לתת כסף ולשמוע באמפתיה אותו מתלונן, זה גם בכלל הצדקה וזאת אפשרות. הדבר הנעלה יותר, זה לאפשר לשני לצמוח.

המשולש הזה - מושיע, קרבן, רודף - הוא לא תסריט גזירת גורל, אלא החלטה שאנחנו מקבלים בלי לשים לב. כשאנחנו עוצרים רגע ובוחנים מה באמת מניע אותנו לעזור, יש לנו סיכוי לצאת מהלופ. לעבור מפתרון בעיות - להעצמה של הזולת.

אם אתה רוצה לעזור לאחרים ממקום של עוצמה ולא של ריקנות -

אני כאן בשבילך, ללוות אותך בתהליך.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה