כלא מזכוכית - חלק א'

"כלא מזכוכית", לראות מבעד לקירות השקופים בלי יכולת להושיט יד ולהרגיש. להרגיש את האוויר בחוץ, את האהבה של בני המשפחה, את המגע האוהב של היד שלך מלטפת את הלחי של הילד שלך. אתה רואה את הקרובים ואת האוהבים מבעד לקירות, ומשום מה לא מצליח להושיט להם יד. וגם כשאתה מנסה להסביר את עצמך, הקול לא נשמע מבעד לזכוכית.

מה זה הכלא הזה, ואיך הגענו אליו?

המשל הזה מתאים לקשיי נפש רבים. אני נתפסתי בו בגלל שהוא מתאר יופי פרק בחיים שלי. הייתי אדם שלובש מסכה כל החיים עד ששכחתי שהדמות שהיא מייצגת בחוץ זה לא "אני" אלא הדמות שהדבקתי לעצמי על הלב ועל הפנים. מאז שנכנסתי לתחום האימון המנטלי, ריתק אותי השינוי הזה ואיך הוא מתחולל גם אצל אנשים אחרים.

ראיתי שכשאדם מפחד מהרע של עצמו ושם מסכה הוא שוכח איך להיות "הוא". וכשאתה שוכח להיות "אתה", גם הקשר שלך לקרובים ולסובבים נעשה רופף, חסר אונים. כל התקשרות לקרובים ולעולם נעשה דרך הדמות הזאת שמאמצים. של האדם הירא שמים, הפרום, החסידי, הגאון ושאר הכינויים והעילויים שלמדנו במהלך החיים להעריץ.

ולכשעצמה, הערצה נותנת לאדם מיקוד במה שהוא רוצה באמת להיות. אנחנו נעריץ את האנשים שהצליחו להוציא לעולם בצורה יעילה את התכונה שאנחנו חושקים בהם.

אבל מה קורה כשמתחילים להאמין שהדוגמא של הדמות הנערצת, זאת הדרך היחידה לקבל אישור בחברה? במשפחה? נפערת תהום אדירה בין המצוי לרצוי. תהום שלא תמיד אפשר לגשר בפסיעה אחת.

אבל אם אתה מאמין שדווקא זה סוג האדם שראוי להערכה, אהבה ועולם הבא, ואתה מסתכל על התכונות שלך ועל איפה שגדלת והדברים שהלב שלך נמשך אליהם. ואתה שואל בייאוש, "אפשרי בכלל לגשר את הפער הזה?" מה נשאר?

ליפול לייאוש ולהתנער מהאידיאלים האלה או ללבוש מסכה.

וכשהמסכה מובילה לתוצאות טובות: שידוך מוצלח, הערכה וכבוד, למה להוריד אותה?

כשאתה מפסיק להיות "אתה", אתה תמצא את עצמך בכלא הזכוכית שתיארתי למעלה. נמצא ונוכח בחברת האנשים, אבל מפחד לפצות את הפה ולהגיד מה שאתה באמת חושב ולאהוב איך שרק אתה יכול. אתה מפחד להרוס את הדמות. הסיבה? החומר האנושי שלך לא היה שותף למסע השינוי הזה.

אז איך להפוך להיות אדם בטוח בטוב שבו ונאמן לערכיו, ובאותו הזמן שואף להתעלות ולהתקדם, גם כשהתכונות הנפש הטבעיות לא תמיד עולות בקנה אחד עם השאיפה?

בכל שינוי השלב הראשון הוא לחוש את הכאב, ולא להטות מבט.

הנטייה שלנו להטות את המבט מפצע מדמם של מישהו אחר, זה נכון גם לגבי עצמינו. רק כשאדם ירגיש את הניתוק שנוצר בינו לבין הילדים. הקשר עם האשה נעשה טכני, והחיוכים הם מתוך נימוס והכרח ולא בגלל מערכת יחסים חמימה. כל זה יוצר כאב מתחת לפני השטח. הכל נראה בסדר ונפלא, בדרך לגן עדן אחרי 120. אבל עמוק בפנים אתה יודע שמתחת לפני השטח, הסדקים ביחסים בדרך להפוך לבולענים. אתה חייב לצאת מהכלא, אתה חייב להוריד את המסכה.

ואפשר לשאול, הרי אחרי המעשים נמשכים הלבבות? אכן הנהגה בפועל שמאפשרת לאדם לאמץ דרכי חשיבה וחוויית חיים חדשה היא הכרחית בכל שינוי. הבעיה כאן שהלב נמשך אחרי המעשים. הלב ירגיש בטוח ורגוע כשירגיש רצוי ומקובל בעיני הזולת, וזה שוחד שמביא לדרך עקלתון.

דרך הבריאה להתעלות, היא להכיר את עצמך ולהבין את עצמך טוב. לדעת, גם כשזה לא נעים, אחרי מה אתה נמשך ומה אתה באמת מחפש בחיים. ואת המבט והתקווה להפנות לאנשי המופת שמהם היית רוצה ללמוד איך להיות יותר... אתה המשופר.

השינוי יתחיל כשתפנה את המבט שלך לחומר האנושי שלך, למה שעושה אותך לאדם ייחודי. ואז להתחיל להוליך ולחנך אותו. להפוך לאדם בעל ערך.

ואת המסכה? אותה חייבים להוריד לפני שמתחילים.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה