כלא מזכוכית ב'

אתה מגיע הביתה מהעבודה. היה לך זמן לנוח, הילדים כבר הלכו לישון. אתה מתיישב עם אשתך לשיחה, ובתחילה הכול נראה רגוע. אבל אחרי כמה דקות משהו משתנה. אתה מקשיב, ואז פתאום מאבד סבלנות. בתוך הראש עולה שאלה -מה היא רוצה ממני? למה היא לא פשוט ניגשת לנקודה? החוסר־סבלנות מחלחל לדיבור עוקצני, אולי אפילו פוגע קמעה. היא נפגעת, ומהר מאוד השיחה גולשת להאשמות הדדיות ולהצפת תסכולים שנצברו לאורך זמן.

איך קורה שרגע של קרבה אפשרית הופך לוויכוח? ההסבר הפשוט יהיה “עייפות אחרי יום עבודה”. אבל אם זה קורה גם אחרי חופש או אחרי מנוחה-סימן שיש כאן עוד משהו עמוק יותר.

שוב זאת אותה המסכה שדיברנו עליה, הפרסונה שהאדם לבש. זוהי אישיות שאנחנו מאמצים כדי להתנהל מול העולם. היא משרתת אותנו, יש בה תועלת, אחרת לא היינו בוחרים בה. קח למשל אנשים מפורסמים: הדמות שהם מציגים לקהל או למצלמה אינה אותה הדמות שנמצאת בבית מול האישה והילדים. המצב הרצוי הוא לדעת להוריד את המסכה כשאנחנו עם הקרובים לנו, ולתת לעצמנו להיות מי שאנחנו באמת. אבל לפעמים המסכה נועדה להגן עלינו גם מפניהם. וזה כבר אירוני -כי כשה“בעל הדואג” או “האבא האכפתי” הם בעצם דמות שמסתירה פנים אחרות, במקום שיאהבו ויתקרבו -מרגישים איתו מרחק וחוסר נוחות.

למה שנאמץ פרסונה גם בבית? בדרך כלל זה נובע מהכרה עמוקה, אולי לא תמיד מודעת, שיש בנו משהו “רע” או “פגום” שבגללו לא מגיע לנו להיות אהובים ומוערכים באמת. המסכה היא תקווה שייראו בנו משהו טוב. אבל הרגשות האמיתיים נשארים שלנו, לא של הפרסונה. ואם משהו מכאיב לנו עמוק בפנים, לשמור על פאסון ולהמשיך לשחק את הדמות דורש המון אנרגיה — גם להכיל את הכאב שלנו וגם לשדר שהכול בסדר. מה הפלא שאז לא נשאר לנו מקום אמיתי לקרובים אלינו? וכשהם מחפשים את הלב שלנו -הם מגלים שהוא תפוס בתחזוקה של הדמות ובאחסון כוחות הרסניים שמבעבעים בפנים.

כאן נכנסת הכנות. כנות היא יכולת אדירה. חייבת להיות לנו סביבה -גם אם מצומצמת -שבה נוכל להיות כנים עם עצמנו ולדבר על מה שקורה לנו באמת. גם אם זה נראה מכוער. גם אם זה יכאיב. לשחרר את הסוד שאתה שומר על עצמך -זו הדרך היחידה להרגיש פחות תלוי בפרסונה. זה יכול להיות דרך כתיבה ביומן, בשיחה עם בת הזוג (שרבות מהנשים דווקא מעריכות כנות כזו), או עם חבר קרוב.

משהו קורה כשאנחנו מדברים בקול על הכאב שלנו. חלק אחר בנפש, בוגר ואמיתי, מקשיב ומתחיל להעלות מחשבות ורעיונות שיכולים לעזור למצוא מענה ולעכל את מה ששמרנו כל־כך הרבה זמן בבטן.

אני זוכר שלפני שנים קראתי הקדמה שכתב רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר״י, על הדרך שבה האדם צריך להכין את עצמו לפני שהוא נכנס לפרד״ס. הוא דיבר שם על הצורך לשים עין פקוחה ולדקדק בכל נקודת רע, לעקוב אחריה ולשרשר אותה. שכן “על כל פשעים תכסה האהבה” -והאהבה הזאת מתחילה מאהבת האדם את עצמו. שורש הרע נחשף דווקא מתוך הכרה ותשומת לב אליו. עצם הדיבור הגלוי עליו גורם לנו לחשוב איך להתרחק ממנו, או איך להפוך אותו למשהו מועיל וחיובי. (אשמח אם מישהו יוכל לעזור לי למצוא את המקור המדויק.(

חשוב לזכור -המילה “רע” לא תמיד מתאימה לכאבים שמאחורי המסכה. התוצאה יכולה להיות רעה, אבל השורש שלה עשוי להיות דווקא טהור: בושה, חוסר־אמונה שאני מספיק טוב או פחד מחשיפה של הדעות האמיתיות שלך. ככל שנהיה כנים יותר עם עצמנו ועם הקרובים לנו, נוכל לשחרר בהדרגה את הכאב שמלווה אותנו. וכשנרגיש שהשיחה מתחילה להעיק, נוכל לעצור לרגע, לקחת נשימה, ולדבר פשוט מהלב, ולהתייחס לדבר שמעיק לך באמת. כנות פותחת מקום של הקשבה והבנה — מקום שבו אפשר להיות יחד בלי מסכות, בלי מאמץ, רק נוכחות אמיתית שמזמינה קרבה.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה