כשהילדים הולכים לאמא

האבא חוזר מהעבודה. אומר שלום לאשתו, משחק רגע עם הילדים, והולך לחדר. הילדים מנסים לשתף אותו בהתלהבות, אבל הוא עייף וסחוט. איכפת לו מהם, אבל לא משתתף אתם ובחוויות שלהם. וכך עובר יום ועוד יום, עד שהם מפסיקים לשתף. כשיש להם מה לספר - הם הולכים לאמא. הוא שואל: "מה שלומך?" - והם עונים "בסדר". הם לא מרגישים שיש להם "סחורה" להציע לאבא שלהם. הרי עד עכשיו לא עניין אותו, למה שזה פתאום ישתנה? וכשהוא קולט - זה כבר מאוחר. הוא נוכח בגוף, אבל לא בלבבות של הילדים שלו. הפך להיות זר בעיניהם. ואז מה הפלא כשיש לילד משהו מרגש לספר עליו, הוא רץ רק לאמא?

הקב"ה נתן לנו את הזכות ואת ההזדמנות להביא עוד נשמות לעולם. הנשמה, שהיא דבר יקר וחשוב אצלו ית', הופקדה בידינו בשביל שנדאג לההתסגלות שלה לעולם ולגוף. להיות הורה, זו מתנה. וזו אחריות.

כל אחד משתדל בשליחות הקדושה הזאת בדרכו הוא. ורוב בני האדם מרגישים מחויבים להתהליך. וכשמשהו בדרך לא עובד, ההורה בדרך כלל מרגיש רגשי אשמה עמוקים.

הבעיה, כשמונעים על ידי רגשי אשם, עושים טעויות. אם אפשר היה למיין את הטעויות שעושים בגלל אשמה, הייתי מחלק אותן לשתי קבוצות: פעולת יתר, ומניעה.

בפעילות יתר, ההורה מנסה "לכפר" על החסרונות שלו מול הילד על ידי כל מיני פיצויים, מתנות או יציאה ביחד לבילוי. במניעה, הוא יתרחק מהילד. לא מתוך התנכרות, אלא כעין פחד להזיק עוד. הוא יסתפק בקשר טכני ויוצא ידי חובה בזה שהילד במצב רוח טוב. אלא גם כשהוא יוצא אתו לבילוי, בגלל שהמניע זה חרטה, סביר להניח שלא יתפתח שיח לבבי בין השתיים, מה שבאמת יכול לגשר בין אנשים, אלא ההורה יסתפק בזה שלילד שלו היה כיף. וגם כשהילד נהנה ממשחק, אם הוא לא נפגש עם הלב של האבא, הוא לא ידע להתחבר אליו אח"כ. הקשר הופך לפורמלי וקר.

האבא יודע שהוא בסכנה. הוא לא רוצה לאבד את הילד שלו. אבל הוא מתמודד עם משהו מבפנים שהוא בעצמו לא תמיד מבין. יש סוג אנשים שנקראים "רגישים מאוד", הם מאוד מודעים לרגשות של אחרים, לפעמים יותר מדאי. ואז בגלל כל מיני סיבות מתחילים להימנע מלהביע רגשות בחוץ, או להיחשף לרגשות של אחרים. גם אם זה הילדים שלו. גברים טובים, ישרים, עמוקים - אבל כשהילדים באים מרוגשים, כל אחד צועק את הסיפור שלו, או כשהאישה מוצפת רגש - הוא נעשה עמוס בעצמו ומעדיף לברוח. הם לא רוצים לפגוע, רק להינצל. להיות בחדר, בלי להיסחף עם הזרם של האמוציות. אלא שהסביבה בדרך כלל לא מבינה או מעריכה את זה.

עבדתי עם בחור ישיבה, שהאבא שלו בדיוק כזה. אדם רגיש מאוד. טוב לב. אוהב. אבל בפועל - מחוץ לחיים של ילדיו. וכשניסיתי להסביר לו מה זה "להיות אבא נוכח", יצא לי לתאר את המצב המתוקן כך: "כשהילדים חופרים לך - ואתה נהנה מזה". זו אינדיקציה בריאה: כשהלב שלך פתוח - אתה שמח כשהם ניגשים. וכשהם מרגישים את זה - הם באים שוב. כי אתה לא רק שם פיזית - אתה שם בשבילם.

אנחנו שרוצים להיות המורי דרך של ילדינו, שחשוב לנו שהם ייצמחו עם הערכים שחשובים לנו, חייבים לאמץ מקום פעיל בחיים שלהם. אם לא נהנה מה"חפירות" שלהם, נפסיד את הקשר האישי איתם, ואת היכולת להשפיע עליהם בצורה עמוקה, מעבר לציווים ופקודות.

ישנן הרבה דרכים איך להחזיר את המקום שלך במשפחה. אם אתה אדם רגיש מאוד, צריך ללמוד כיצד הרגישות שלך עובדת ולפתח אסטרטגיה יעילה להתנהלות שלא תפגע בך וגם תאפשר לך להיות נוכח בחיי המשפחה. ואם יש לך צלקות ופצעים על הלב שאתה מפחד שייפגעו בילדים שלך, צריך למצוא את הכתובת לפנות אליה, ולהיפתח. כשתבין בינך לבין עצמך מה כואב לך ותתחיל להתייחס לעצמך בכבוד, אתה תמצא שהדרך להתחבר חזרה לילדך ולקרובים אליך קלה ונגישה מאוד. להתחיל להיות שוב האבא האוהב והאהוד שמגיע לילדים שלך לקבל.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה