סינדרום דג הזהב חלק א'

זה ברור שסיפורי הילדות ששמענו מעצבים אותנו בתור בני אדם. הוא פוגש בהם דמויות, ודרך העיניים והמעשים שלהן הילד חווה הרפתקאות שנער צעיר לא יכול לחוות. כל סיפור כזה מרחיב את ההבנה על העולם ואיזה דוגמה לאמץ. ואחר כך, כשהילד הופך לבוגר, הוא מתחיל, בלי לשים לב, לחקות את גיבורי הסיפורים ששמע – בשביל להתמודד עם אתגרי החיים.

ד"ר קארל יונג נסע ברחבי העולם: בצפון אמריקה – אל האינדיאנים של פואבלו בניו־מקסיקו, במזרח אפריקה – בקניה ואוגנדה, ובהודו. הוא חקר את הסיפורים שעליהם גדלו וצמחו תרבויות שונות. זה היה חלק מהמאמץ שלו להסביר תופעה שנקראת "התת־מודע הקולקטיבי".

הרעיון, בקווים כלליים, אומר שיש כעין אוקיינוס (בשפה שלנו – עולם רוחני) שממנו המין האנושי מאמץ את הפרסונות שלו, החלקים באישיות שלנו שאנחנו "מראים" כלפי העולם בשביל להסתדר בו. זה החיקוי שאנחנו עושים לדמויות שאנחנו מעריצים. והמאגר הכללי הזה של הסתכלויות והבנות של המציאות מתגלה בכך שגם בתרבויות שונות, שמעולם לא נפגשו זו עם זו, מסופרים אותם סיפורים – רק בתפאורה אחרת, אבל הרעיונות חוזרים על עצמם. ישנם מסרים משותפים לכל המין האנושי, שאיכשהו צפים במוחם וליבם של בני אדם ומקבלים המחזה בצורה של אגדה או סיפור.

ישנה אגדה אחת שחוזרת על עצמה בתרבויות שונות – הדמות המיתית שמגשימה משאלות. אני גדלתי על האגדה על דייג שתפס דג זהב, שבתמורה לשחרורו הבטיח למלא שלוש משאלות. קיימות עוד אגדות דומות, כמו על שד בתוך בקבוק, ועוד. עצם העובדה שהסיפור הזה חוזר על עצמו בתרבויות שונות מהווה חלון לנפש שלנו: ישנה כמיהה לדמות קסם שיכולה במינימום מאמץ למלא את משאלות הלב.

אמנם באגדות הללו עצמן, לרוב, מטרתן לבחון עד כמה זה נכון או רצוי – כי בדרך כלל יש מחיר סמוי שמשלמים על השימוש בכלים קסומים כאלה – לחפש פתרונות קסם. אבל עצם מושתתים על כמיהה קיימת אצל האנשים. הרצון להסיר אחריות.

בכל תקופה בהיסטוריה היו קשיים. זה לא דבר מגונה לחלום על כך שכל הבעיות ייעלמו. הקושי מתחיל כשאנחנו מאמצים את הכמיהה הזאת לחשיבה קבועה – ומתחילים לחפש, או להעדיף, פתרונות קסם. מינימום השקעה אישית, מקסימום תועלת ונוחות. בלי לשים לב, אנחנו מחפשים את הסגולה, את הדג זהב או את הג'יני שיפתור את הבעיות שלנו.

אחת הסיבות לכך היא תחושת חוסר המסוגלות. החיים נראים תובעניים מדי. האדם מרגיש שהוא לא יכול לעמוד מול האתגרים. הוא נמעך מהעומס, ומתחיל לחלום. והחלום הזה הופך למורה דרך – לחפש פתרונות קלים.

בשביל להשתחרר מתחושת המחנק הזאת, בעיני, צריך שתי דברים. הראשון, זה ההכרה שהעולם מנוהל על ידי הקב"ה. יש סדר לדברים. משל לדבר, זה כמו בן אדם שנפל לתוך מים עמוקים בלי לדעת לשחות. הוא באמת מרגיש שהוא טובע. הוא מנפנף בידיים וברגליים ובכל זאת נחנק מהמים שנשפכים במורד הלוע שלו. ואז אומרים לו: "תמתח את הרגליים. יש שם רצפה שאפשר לעמוד עליה!". ככה גם מי שמרגיש שהחיים חונקים אותו, צריך לאמץ את ההסתכלות שמצד הקב"ה, גם במים עמוקים, יש רצפה לעמוד עליה.

דבר שני, זה ההכרה ביכולת שלך להיות משמעותי. הדחף להשליך את האחריות על אחרים נובע כתוצאה מאמונה או הכרה עמוקה ש"זה גדול עלי". אם משמים שמו אותך במצב הזה, הרי בוודאי שגם כחות יש לך. רק צריך להאמין בהם.

"שני המרכיבים האלה – ההכרה שהעולם מנוהל על ידי הקב"ה, וההכרה שאתה עצמך מסוגל – הם בעצם הבסיס לכל מה שנדבר עליו בהמשך. כי השאלה היא: איך מחזקים את תחושת המסוגלות בלי ליפול לגאווה, ואיך נשארים נאמנים לה' מבלי לאבד את הביטחון העצמי? כאן מתחיל הפרק הבא."

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה