לא הצלחתי. בינתיים.

בימים האחרונים, כשאני מתכונן לראש השנה, מצאתי את עצמי חושב דווקא על הדברים שלא הצלחתי לעשות השנה.

רציתי לקבוע לעצמי לימוד בוקר בישיבה פעמיים בשבוע. השקעתי בזה מאמץ, אבל לא הצלחתי להתמיד כפי שקיוויתי. למדתי מסכת בבא קמא. התקדמתי בה, אבל הזנחתי את הלימוד שלה. זה הרגיש כבד מדי.

אלה לא הכישלונות הגדולים ביותר שאדם יכול לשאת. החיים מלאים בדברים כבדים הרבה יותר. ובכל זאת, דווקא הדברים הקטנים האלה יודעים לפעמים לגעת במקום עמוק.

כי בשלב מסוים כבר לא אומרים רק: לא הצלחתי להתמיד בלימוד. מתחילים לומר: אני אדם שלא מצליח להתמיד. לא אומרים רק: לא סיימתי את המסכת. אומרים: כנראה שגם הפעם לא אסיים. העובדה הופכת במהירות לפסק דין. הניסיון שלא הצליח הופך לראיה על מי שאנחנו, על היכולות שלנו, ולפעמים גם על מה שצפוי לנו בעתיד.

כשניסיון הופך לפסק דין

ראש השנה נקרא יום הדין. אבל נדמה שלעתים אנחנו מגיעים אליו אחרי שכל השנה דנו את עצמינו. וכבר לא נשאר על מה להתדיין כשמגיע רגע האמת.

אנחנו גם התובע, גם העד, גם השופט וגם הנאשם - הראיות כבר מונחות על השולחן: ההרגל שלא החזיק, העסק שלא התקדם, השיחה שלא העזנו לנהל, מערכת היחסים שניסינו לשנות בה משהו וחזרה לאותו מקום.

והמסקנה כבר מוכנה מראש: ניסיתי. לא הצלחתי. כנראה שככה זה.

המילה שמשאירה עתיד

אבל למדתי שחשוב להוסיף לשיקוף הזה מילה אחת: בינתיים.

לא סיימתי את מסכת בבא קמא - בינתיים.

לא הצלחתי לבסס את לימודי הבוקר שרציתי - בינתיים.

זו אינה דרך לייפות את המציאות. לא סיימתי, והלימוד לא התקיים כפי שתכננתי. המילה „בינתיים” אינה מוחקת את העובדות ואינה מבטיחה שבפעם הבאה אצליח. היא רק מסרבת להפוך את מה שהיה לגזר דין על מה שעוד יכול להיות. אנחנו נוטים לחשוב שאם כבר ניסינו דבר מסוים ולא הצלחנו בו, ניסיון נוסף יהיה בסך הכול עוד סיבוב של אותו הסיפור. אבל יש פרט אחד במשוואה שאינו נשאר קבוע: אנחנו.

אנחנו ממשיכים לצמוח. לומדים דברים חדשים, רוכשים מיומנויות, מגלים משהו על עצמנו שלא ידענו. לפעמים אנחנו מבינים שהמטרה הייתה גדולה מדי, שהדרך לא התאימה לנו או שניסינו להחזיק הכול בכוח הרצון בלבד.

מה שהיה בלתי אפשרי עבורי לפני שנה לא בהכרח נעשה קל היום. אבל ייתכן שיש לי היום תובנה, כלי או יכולת שלא היו זמינים לי אז.

אמונה שאינה הבטחה

ופה אני פוגש את שאלת הביטחון בה׳.

אנחנו אנשים מאמינים. למדנו לומר „בעזרת ה׳ יהיה בסדר”, „נעשה ונצליח” ו„הכול מאתו יתברך”. אלה אינם משפטים ריקים. הם מבטאים אמת שאנחנו מאמינים בה.

אבל לפעמים השפתיים אומרות „בעזרת ה׳”, ובפנים האדם מרגיש שהוא עומד לבדו מול משא שאינו מסוגל לשאת.

האתגר נראה ממשי. החשבון בבנק ממשי. המריבה בבית ממשית. העייפות והאכזבה ממשיות. ואילו העזרה שאנחנו מאמינים בה אינה תמיד נראית לעין. אז אנחנו משלמים את מס השפתיים, אבל מקבלים את ההחלטות שלנו מתוך חוסר אונים. אומרים שיהיה בסדר, ובינתיים מפסיקים לנסות.

אני לא מדבר על אדם שחסרים לו תורה ומצוות. אני לא בא להטיף כאן על עצם החובה ללמוד, להתפלל ולעשות מעשים טובים. אני באמת מאמין שכל אחד משתדל להיות יהודי טוב. אז איך קורה שהאדם מאמין, מתפלל ומשתדל לחיות כיהודי ירא שמים - ועדיין מרגיש לבד?

תפקיד בתוך הסיפור

אולי כאן נמצאת אחת המשמעויות המעשיות של קבלת עול מלכות שמים. לא להשתמש באמונה כמנטרה שאמורה לגרום לפחד להיעלם. גם לא להפוך את הקב״ה למי שחתום על התוכנית שלנו ומתחייב שהיא תצליח בדיוק בדרך שבה דמיינו.

אלא לזכור שאינני בעל הבית על התוצאות, אבל יש לי תפקיד בתוך הסיפור.

אלא, אני מאמין שאני שליח. סוכן של הקב״ה בעולם הזה - מוטלת עלי אחריות.

הזמן שאינו מוקדש לחובות הבסיסיות שלי בתור יהודי, הוא הזירה שבה אני יכול להשתמש בסגנון, בנטיות ובכישרונות המיוחדים שקיבלתי כדי לקרב את העולם שסביבי לתכלית שלשמה הוא נברא. אם קיבלתי כישרון או משיכה לתחום מסוים, אין בכך הבטחה שאצליח. אבל מבחינתי יש בכך אחריות לברר כיצד להשתמש בהם לטובה.

תחושת השליחות אינה מבטיחה לי תוצאה. היא מחזירה בי את הבעירה לפעול, למרות המהמרות בדרך.

היא מאפשרת לי לשאול: מה באמת מוטל עליי עכשיו? לא מה יבטיח שהכול יסתדר, אלא מהו הדבר הבא שנמצא בידי לעשות כדי להוציא את הכח אל הפועל?

לבחור את הצעד הבא

לפעמים נכון לנסות שוב. לפעמים נכון לשנות את הדרך. לפעמים צריך לבקש עזרה, להקטין את הצעד או ללמוד מיומנות שחסרה לנו. ולפעמים נגלה שהגיע הזמן לשחרר מטרה שכבר אינה נכונה עבורנו. אבל כדאי לקבל את ההחלטה הזאת מתוך בירור מחודש, ולא לתת לאכזבה הישנה לקבל אותה במקומנו.

ראש השנה אינו דורש מאיתנו להעמיד פנים שהשנה שחלפה נראתה כפי שקיווינו. הוא מזמין אותנו לעמוד בכנות מול מה שהיה, בלי להפוך אותו לנבואה על מה שיהיה. גם השנה אינני יכול להבטיח לעצמי שאסיים את כל מה שאתחיל. אני כן יכול לבחור שלא לתת לניסיון הקודם לסגור את הדלת בפני ניסיון חדש.

יש דברים שהשקעתי בהם ולא עלו בידי.

בינתיים.

ואולי, כשאנחנו עומדים לשמוע את קול השופר ולהיכנס לשנה חדשה, זו השאלה שכדאי לקחת איתנו: איזה דבר בחיים הפכנו מ״לא הצלחתי״ ל״אני לא מסוגל״? ומה עשוי להתאפשר אם נחזיר למשפט הזה מילה אחת קטנה:

בינתיים.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה