הנבואה ניתנה ל...

שיחת הרת גורל עם בעל הדירה. יוסף (שם בדוי) ידע שכמו בפעמים הקודמות, בעל הבית מתכוון להקפיץ את שכר הדירה. בכל שנה, בסביבות אותו התאריך, הוא מקבל ממנו שיחת טלפון לקראת חידוש החוזה, ובכל שנה המחיר מטפס.

הפעם זה לא יקרה, אמר יוסף לעצמו. הפעם אני אגיד לו שאנחנו משלמים מספיק.

מאחורי הדריכות של יוסף עמדה סיטואציה לא פשוטה. כרגע כמעט ואין הכנסה. יוסף, בתור עצמאי, נתקל בתקופה קרה עם מעט מאוד פניות, ואשתו מתחילה לעבוד רק בעוד שלושה חודשים. בינתיים משפחה בת שש נפשות צריכה להמשיך לחיות ממשהו.

ועכשיו להוסיף על זה עוד קפיצה בשכר הדירה?

השיחה שלא הלכה כמתוכנן

ולפתע, שבוע מוקדם מהצפוי, בעל הדירה מתקשר. יוסף מחסיר פעימה והראייה שלו מתערפלת. המחשבה על העול הכלכלי הנוסף שהוא עומד להתבשר עליו הגיעה מוקדם מדי. הוא עוד לא בשל לזה נפשית!

יוסף מרים את הטלפון. השיחה הייתה על הא ועל דא, ובעל הבית רק ציין שיש לו נסיעה ולא יוכל לעסוק בחידוש החוזה עד שיחזור. בסך הכול דחייה של כמה ימים ושיחת תיאום ציפיות.

יוסף היה מאופק לאורך כל השיחה. הוא לא ידע אם לפתוח עכשיו את החזית מול בעל הדירה או לחכות עם זה. מצד אחד, הוא ממש רוצה לפרוק את המתח שהצטבר אצלו בנפש. מצד שני, לפתוח את זה עכשיו לא נראה נכון. בעל הדירה מונח בדברים אחרים והוא לא בראש לדבר כרגע על החוזה והשכירות.

תוך כדי השיחה יוסף מפספס משפטים וקטעים ממה שבעל הדירה אומר. הוא קשוב יותר למלחמת ההישרדות שרצה אצלו בראש: מצד אחד הקול הרעשני שאומר "תעשה את זה כבר", ומצד שני ההכרה שאם הוא יתפרץ וייתן לפחד למשול בו, זה עשוי לקלקל את היחסים שלו עם בעל הדירה.

השיחה הסתיימה בלי משהו מוגדר, חוץ מהדחייה של חידוש ההסכם בשבוע. יוסף מזיע ומותש, והמצב שלו רק החמיר. הדאגה שלו לא זכתה לקבל סגירה. ויותר גרוע: עכשיו, אחרי שדיבר עם בעל הדירה ושמע את הקול שלו, הוא עסוק בלפרש ולחפש רמזים בקולו ובשינויי האינטונציה במהלך השיחה.

יוסף מנסה, ביכולות של בלש־על, לפענח לאן הרוח נושבת ומה בעל הבית עומד לדרוש ממנו. החרדה רק החמירה.

איך זה נגמר

זה סיפור שמבוסס על מקרה שלקוח שלי שיתף איתי. הלימוד מהסיפור דווקא מגיע מאיך שהוא נגמר.

במפגש שלפני השיחה עשינו הדמיות של האופן שבו היא עשויה להתפתח, ואיך יוסף יכול להישאר בקור רוח כדי להביע את העמדה שלו בנוגע לשכר הדירה, בלי לתת לאמוציות לקלקל את היחסים עם בעל הבית. עבדנו לא מעט גם על החרדה שהתלוותה אליו.

ובסוף, באופן קומי, כל זה היה מיותר. בפגישה שאחרי השיחה יוסף סיפר לי שבעל הבית פרגן לו והביע את ההערכה שלו לכך שהוא עקבי עם התשלומים. ולמרות שבסביבה משכירים רבים ממשיכים להעלות את שכר הדירה, הוא לא מתכוון להעלות אותו הפעם. הוא מבין שיש כאן משפחה עם ילדים קטנים ושהמצב בארץ לא נעשה פשוט יותר.

יוסף הרגיש הקלה עצומה, והיה מופתע מאוד מההתפתחות.

מה לדעתכם אפשר ללמוד מהסיפור הזה?

כשההשערה אמינה יותר מהמציאות

יש כאן מסר עמוק וחשוב. הרי עד השיחה לא הייתה שום ודאות מה התוכנית של בעל הדירה. ולפי ניסיון העבר, לתחזית של יוסף דווקא היה על מה להישען.

בפרק הזמן הזה, עד שנעשה בירור אמיתי, הפחד מאובדן הכסף היה כל כך מוחשי, שיוסף חווה אותו עוד לפני שזה קרה בפועל.

ואיזו הפתעה. בפועל זה פשוט לא קרה. לא הייתה לו שום דרך לדעת את זה. ובכל זאת יוסף חווה גיהינום נפשי במשך לפחות שלושה שבועות.

המצב המתואר כאן הוא מצב שבו ההשערה מרגישה אמיתית ואמינה יותר מהמציאות.

אנחנו, בתור דיירים של הגוף, כפופים לתכונות ולמנגנונים שהקב"ה קבע בו. והגוף רוצה להיות מוכן למה שיקרה הלאה.

היכולת שלנו לחזות תהיה נקייה ומדויקת יותר כשהאדם לא נמצא בתוך סערת רגשות. כשהמוח צלול ולא משוחד מסערת רגשות וחששות, הוא מסוגל לעשות את העבודה בצורה מסודרת יותר.

אבל כשאנחנו מריחים ריח של סכנה, ובפרט כשכבר נכווינו בעבר, הרי מי שנכווה ברותחין יפחד גם מפושרים.

בין אופטימיות לפסימיות

שימו לב לעצמכם כשאתם נמצאים במצב הזה. שני התסריטים שאנחנו נוטים לנוע ביניהם הם אופטימיות של "הכול יהיה בסדר", או פסימיות והשתקעות במחשבה המפחידה.

קשה לנו, בלי מבט נוסף מבחוץ, להגיע להערכה שבאמת מבוססת על העובדות. גם ליוסף לא הייתה שום דרך לדעת שהכול יהיה בסדר. זה פשוט קרה כך, באופן מפתיע. והעובדה שזה אכן קרה מלמדת עד כמה השליטה שלנו במציאות מוגבלת.

לחרדה שלו היה בסיס בהיסטוריה שלו עם בעל הבית. התייקרות שכר הדירה נראתה כמו התרחיש הסביר ביותר.

ובכל זאת צריך לזכור שאנחנו לא נביאים. גם כשהרגש חזק מאוד, הוא עדיין לא הופך את הפרשנות שלנו לעובדה.

ומה יקרה אם נתחיל להתייחס לתחושות הללו, לאינטואיציה הזאת, כאל הצעת עצה?

להגדיר לעצמי: הנפש שלי חושבת כרגע שיהיה כך וכך. ועכשיו — מה אני חושב על זה?

זאת הדרך להפרדה: הענווה שבהכרה שלא כל מחשבה שלנו משקפת את המציאות.

התקווה היא למצוא את האיזון בין היכולת לשמוע את מה שהבטן אומרת לנו, לבין היכולת להישאר במגדל הפיקוח ולהמשיך לעקוב אחרי מה שקורה בפועל. היכולת לחיות ולקבל את הלא־נודע.

לחיות עם הלא־נודע

אני יהודי מאמין, והתחנכתי על היסודות של הבעל שם טוב הקדוש. המציאות אינה רק מושגחת, אלא בכל רגע ורגע הקב"ה מהווה את העולם ואת כל פרטיו.

כל מה שקורה מונהג על ידו. גם מה שלא נעים הוא בעל תכלית ואינו אקראי.

אנחנו רוצים להרגיש בטוחים וחסינים בפני חוויות לא נעימות, ובכל זאת הדברים האלה קורים. ההכרה בכך שיש משמעות למה שקורה לנו מורידה משהו מן העוקץ של הבלתי־נודע.

לא תמיד נדע מהי התכלית של האירוע, ובכל זאת ההכרה שהוא אינו מקרי, והחיפוש הפעיל אחר המשמעות שבתוכו, יכולים לעזור לנו לשאת אותו אחרת.

מה השתנה אצלי

תקופות ארוכות בחיי התמודדתי בעצמי עם ניסיונות באמונה, ובעיקר עם היכולת לבטוח בהקב"ה. האופן שבו גדלתי הקשה עליי מלכתחילה לתת אמון באנשים, ובדבר שאי אפשר לראות בעיניים, על אחת כמה וכמה.

אז התחלתי ללמוד. לחקור. לחפש משמעות בתוך הניסיונות ובתוך תקופות שלא הבנתי לאן הן מובילות אותי. אני יכול להעיד על עצמי שהיום הלא־נודע הרבה יותר נסבל עבורי.

לא משום שהפסקתי לפחד, ולא משום שהגעתי למדרגה שבה כל ניסיון מתקבל אצלי בשלווה. ממש לא. ההכרה לא הופכת את הניסיון ללא־ניסיון.

אבל היא כן משנה את המקום שממנו אני פוגש אותו.

אני מאמין שאני נמצא בתוך תהליך חי, שגם כאשר אינני מבין את השלב שבו אני נמצא, הוא אינו מקרי. שיש תכלית גם לחוויה שאני עובר עכשיו, ושבתוך המציאות הזאת יש משהו שמצופה ממני.

הקב"ה הוא טוב, ומטבע הטוב להיטיב. אני לא תמיד יודע כיצד הטוב הזה ייראה, ובוודאי שאין לי דרך לדעת מראש כיצד הסיפור הנוכחי יסתיים.

האמונה לא נותנת לי נבואה. היא נותנת לי קרקע.

כי יש הבדל עצום בין לומר "אני לא יודע מה יהיה" לבין להרגיש שאני תלוי באוויר. אני יכול לא לדעת מה יהיה, ובכל זאת להכיר בכך שאני לא נמצא בעולם של הפקר. ומתוך המקום הזה, במקום להשקיע את כל הכוחות בניסיון לחזות את העתיד ולהתכונן מראש לכל מה שעלול להשתבש, אני יכול לחזור אל השאלה שנמצאת הרבה יותר בידיים שלי: מה התפקיד שלי עכשיו? התפקיד שלי בתור יהודי. התפקיד שלי בתור חסיד. התפקיד שלי בתור בעל. התפקיד שלי בתור אבא. התפקיד שלי בתור מאמן. אני לא צריך לדעת היום מה תהיה התוצאה כדי לעשות היום את מה שנדרש ממני. אולי זאת אחת הדרכים לחיות עם הלא־נודע: לא לנסות למלא אותו בוודאות מזויפת, לא אופטימית ולא פסימית, אלא להשאיר את העתיד בידיים של מי שמנהל אותו, ולחזור אל החלק שהוא השאיר בידיים שלי. וכל השאר? לפעמים אפילו בעל הבית מצליח להפתיע.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה