הבמאי והשחקן

בחודש האחרון חווינו שוב טלטלה בשגרת החיים. מבצע "עם כלביא" הכניס את כולנו להתמודדות עם הלא נודע. היו מי שחוו חוסר נוחות זמנית, והיו מי שנשמטה הקרקע מתחת לרגליהם. אחד הקשיים המרכזיים היה חוסר הוודאות – היכולת לתכנן אפילו את השעות הקרובות התערערה. ובעלי עסקים? הם עמדו מול שורת סימני שאלה שגבו מחיר מהשלווה ומנוחת הנפש.

החוסר הזה – בבהירות, ביציבות, בתחושת שליטה – שוחק את איכות החיים, ופותח דלת לחרדה. כל אחד התאושש אחרת מתוך השבועיים האלה. ובכל זאת, גם אם זה מחזיר אותנו לזיכרון כואב – כדאי להתעכב על התחושות והמחשבות שעלו. יש תועלת שאפשר לדלות משם.

תחושת משמעות בחיים מורכבת משלושה מרכיבים: קוהרנטיות, ייעוד, וערך עצמי. קוהרנטיות היא היכולת שלנו להבין את מה שקורה. לא רק לדווח מה קורה, אלא לחבר את הנקודות לתמונה ברורה. כשאדם חווה אירועים דרמטיים שאינם מתיישבים עם תפיסת עולמו – כשהוא לא מצליח לתת להם פשר – הוא עלול להיכנס למשבר, ולעיתים אף לחרדה קיומית.

כאן נכנסת לתמונה הפרשנות. היא זו שמספקת שקט. שמחזירה את האדם למנוחת הנפש. לנו, כיהודים, יש נקודת אחיזה עמוקה: הידיעה שהקב"ה משגיח. לא רק באופן כללי, אלא ברמה הכי פרטית. אבל איך באמת רואים את זה? איך נכנסים לראש של הבמאי?

כדי להמחיש את זה טוב יותר, נביא את המשל של ד"ר ויקטור פרנקל – זה שכתבתי עליו בשבוע שעבר. פרנקל דימה את החיים לסרט קולנוע. יש את הבמאי, והוא דואג לכל פרטי הסרט: התפאורה, הדיאלוגים, וסדר ברור. לא פעם, כשצופים בסרט בפעם הראשונה, יש סצנות שנראות מיותרות או לא קשורות. רק בסיום הסרט, כשהמסר מתגלה, מבינים את משמעותן.

כך גם בחיים – אין סצנה מיותרת. אין רגע שאין לו מקום בעלילה. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לראות את הסרט עד הסוף. לכן, כדאי לפרק אותו לפרקים – ולבחון כל תקופה כעלילה עצמאית. כשלומדים להסתכל כך – אפשר לשאול: מה הייתה המשמעות של הפרק ההוא? מה למדתי ממנו? איך הוא עיצב אותי למי שאני היום?

במילים של פרנקל: "משמעות אולטימטיבית" אותה תכלית רחבה, כוללת, שכל פרט בעולם מקדם אותה. הסיפור שאלוקים מספר דרך העולם, דרך ההיסטוריה, ודרכנו.

ולצד זה – יש משמעות פרטית. משמעות לרגע הזה, לפרק הזה. תכלית מקומית, מיידית, שמזמינה אותנו לעצור ולשאול: מה המטרה של מה שקורה איתי עכשיו?

אתן לכם דוגמא מחיי האישיים: בצעירותי חליתי במחלה מעיקה מאוד, שעד שזכתה לאבחון – כבר גבתה ממני שנים של תפקוד, שקט נפשי, ותחושת ייאוש מלנהל חיים נורמליים . היו אלו שנים קשות – שנים של חוסר תפקוד וייאוש. אבל אז, משהו התחיל להשתנות בי. התחלתי לראות אחרים. הפכתי מודע יותר לכאב של בחורים על סף נשירה, רגיש יותר לצער של אנשים שמתמודדים עם קושי בדימוי עצמי – בדיוק כמו שאני התמודדתי, לאור חוסר התפקוד שלי. זו הייתה טרנספורמציה. כאילו הקב"ה השתמש בפרק ההוא כדי ללטש אותי מבפנים.

והיום, במבט לאחור, אני מודה על השיעור. הסבל ההוא הפך אותי לאדם אחר, יותר רך. ומאז היו עוד פרקים לא פשוטים, אבל אחרי שעברתי מסע כזה – כבר יותר קל לזהות את המשמעות גם במשברים חדשים. לפעמים, אנחנו מרגישים כמו שחקנים שאיבדו את התסריט. אבל אם רק נרים את הראש – נגלה שהבמאי נמצא, והשחקנים לא מקריים, והעלילה לא אבודה. הוא מספר סיפור – דרכנו. והשאלה היא: מה אתה עושה עם התפקיד שקיבלת?

גם אם אתה לא יודע לאן הסצנה הזאת הולכת, אתה יכול לבחור להיות נוכח במקום להיות משותק מחרדה, להכיר ולפתוח את הלב למסר שמסתתר מאחורי הפרק הזה בחיים. ולפעמים, זה כל מה שצריך כדי לגלות – שגם הפרק הזה מלא משמעות.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה