ממעמקים קראתיך... ממעמקים שמעתיך...

יש רגעים בחיים שבהם אתה מרגיש שאיבדת את הטעם. כאילו משהו עמוק בתוכך כיבה את האור, ואתה פועל על אוטומט - מתפקד, עושה מה שצריך, אבל בפנים אין חיות. דווקא ברגעים האלו מתגלה כמה אנחנו זקוקים למישהו שיראה אותנו באמת. לא ייעץ, לא ישפוט, אלא פשוט יהיה נוכח איתנו, ירגיש את הכאב שלנו, ויזכיר לנו שאנחנו לא לבד.

בימים אלו של ראש השנה, עם ישראל עומד מול הקב"ה במצב דומה. בכל שנה מחדש, הקב"ה כביכול מסלק את רצונו למלוך על העולם, ואנחנו נקראים לעורר בו מחדש את החשק לחיות איתנו בקשר. הכלי הוא השופר – קול שבוקע ממעמקים, קול של געגוע, קול של חיבור אבא ובן.

בהתקרב ראש השנה, רציתי לשתף אתכם על רעיון ששמתי לב אליו תוך כדי לימודי הכנה לכבוד החג בתורתנו הקדושה ואיך שהרעיון הזה בא לידי ביטוי גם ביחסים שלנו עם אנשים.

בספרים שלנו מובא שהסיבה להמלכת הקב"ה בראש השנה, בגלל שכל שנה מסתלק הרצון שלו ית' למלוך. מצופה מעם ישראל להתחנן להקב"ה שירצה למלוך על העולם הזה והעולמות העליונים. הכלי שעל ידו מעוררים את הקב"ה הוא התקיעה בשופר, שמייצג את תנועת התשובה.

התחושה הלא נוחה של הימצאות במיצר וצער והגעגוע להיות במקום הרווחה והמרחב. ובהקשר של ראש השנה, הגעגוע שלנו להקב"ה, כי ממנו נלקחה נשמתינו. ודווקא לנו היהודים יש את הכח לעורר את הרצון שלו להמשיך למשול בעולם.

בחסידות מבואר שעומק הסילוק רצון במלוכה הוא ברמה שאין שום נברא זולת בנו יחידו ית' שיוכל לעורר בו את החשק לשוב ולמלוך. זה אומר שבשביל לפעול אצלו ית', צריך לגלות עומק נפשי שהולם את עומק הדחיה שהוא ית' מרגיש מעניין המלוכה.

המשל שמגלם את הרעיון הזה אצלנו, להבדיל, הוא כשבן אדם נמצא במשבר נפשי. אם אתם מכירים את המצב הזה, שימו לב לסגירות, לאופן שבו הוא דוחה את העזרה שמציעים לו או מגיב בכעס גם לקירוב של חביבות. לא פעם ולא פעמיים אפשר לשמוע אותו מתאונן "אתם לא מבינים אותי", לפני שהוא מסתגר חזרה עם עצמו.

וכשהוא פונה לעזרה, מה באמת עוזר לו להיפתח? המחויבות של העוזר להיות אתו במקום שבו הוא נמצא. לגלות אמפטיה, היכולת להכיר ברגשות, בקשיים ובפחדים שמלווים אותו. להכיל אותו בלי ביקורת, ופשוט להיות שם בשבילו.

בני אדם מחווטים בדרך כלל שאיך שהם שומעים צרה או קושי של מישהו, נדלק הדחף לייעץ ולפתור את הבעיה שלו. ואז גם משוכנעים שהצילו את חייו. הניסיון מוכיח, שגם אם השיחת שכנוע נגמרה באמירת תודה והערכה, הסיכוי שאדם הקשה יום ששמע את הייעוץ ילך ויעשה עם זה משהו, כמעט ולא קיים.

בשביל שהקול של העזרה יישמע, השומע צריך להרגיש שאתה מרגיש אותו. זה אומר לכאוב את הכאב שלו. רק מהמקום הזה הוא יסכים לשמוע ממך, וירגיש בנוח להישען עליך.

וכן הוא גם אצלנו, עצה טובה, עצה אמיתית תצמח רק אם נלמד לתת אותה ממקום של הזדהות עמוקה והרגשה של החוויה של הזולת. אחרת החיבור לא ייווצר.

וכן הוא ביחס להקב"ה. סילוק הרצון שלו הוא עמוק, ואם אעיז לתת משל לפי ערך ההבנה האישית שלי בנפש האדם, צורת הסילוק דומה לדיכאון, להבדיל, של בני אדם. אחד הסימפטומים של הדיכאון הוא חוסר יכולת להרגיש עונג בחוויית החיים. ובדומה לזה, כך נעשה להקב"ה חסר עונג בהנהגת העולמות.

קול השופר אינו תחינה לקבל תשובה ממנו, אלא זעקה פנימית שמבקשת לעורר מחדש את הקשר. כמו אדם במשבר שלא מחפש שיפתרו לו את הבעיה אלא שמישהו ירגיש אותו, כך גם אנחנו בראש השנה - לא באים עם עצות ולא עם פתרונות, אלא עם קריאה פשוטה מלב שבור ללב אבינו שבשמים: אבא, אנחנו כאן, איתך. ממעמקים קראתיך – ממעמקים שמעתיך.

אלכסנדר סורוקה · ויועציך כבתחילה